תיבת הנגינה של זמי

כשהיה זמי רביד ילד בן עשר בתל אביב ולמד לנגן בפסנתר, הוא ניסה את כוחו בנגינת יצירות רבות. עד מהרה הופתע לגלות שאחדות מהיצירות נועדו אמנם לכלי מקלדת, אך אינן מתאימות לנגינה בפסנתר. יותר מתריסר בני דודים יש לפסנתר המוכר, ולכל אחד מהם ייחוד מוזיקלי. כאשר בגר והיה למוזיקאי, מנצח ונגן בפסנתר, צ'מבלו ועוגב, הבין שעליו לאסוף את כלי המקלדת המתאימים לנגינת כל יצירה. "המטרה העיקרית בהקמת האוסף," מספר זמי, "היתה לבדוק ולהבין בעצמי כיצד התפתחו הכלים שבהם אני מנגן." הצלילים נשאו אותו מכלי מקלדת לכלי נגינה אחרים ומכלי נגינה אחד למשנהו, והרחק אל תרבויות בכל רחבי תבל. האוסף התרחב והוא כולל כמאתיים כלי נגינה – כלים עממיים וכלי תזמורת – המכונסים כולם בביתו במטולה, שם יכולים המבקרים להתנסות וליהנות מהצלילים שמפיקים כלי הנגינה.

"המוזיאון המנגן" של זמי מאפשר למבקרים לעקוב אחר התפתחותם של כלי הנגינה, מכלים טבעיים ופשוטים אל הכלים המוכרים לנו היום: כלי המקלדת וכלי ההקשה, כלי הנשיפה שצמחו מקנה יחיד לחליל הפאן רב-הקנים ועד לעוגב הכנסייתי הגדול. ממכשיר אלקטרוני לכיוונון פסנתרים ועד לתוף של שאמאן מאפוצ'י. מחליל פשוט שנמצא בחפירות במקסיקו, קצת עקום, וקצת מזייף, אבל אי אפשר לדרוש ממנו יותר בגילו המופלג, אל סינתיסייזר אלקטרוני שעושה צלילים של חליל עתיק.