לינה וגנר־טאובר הורישה לצאצאיה אוסף יקר ערך ויחידאי המלמד אותנו, מבעד לאלבומי התמונות שלה, חפצי הנוי שלה ומכתביה, פרק שלא הכרנו בתולדות הציונות
לינה וגנר־טאובר הייתה אישה גדולה במלוא מובן המילה. כאישה משכילה, פמיניסטית וציונית בברלין של מפנה המאה ה-20 הייתה לה דריסת רגל והשפעה בזירה ציונית חשובה, ועזבונה, המונה שכיות חמדה ציוניות, תצלומים, גלויות ובגדים, הוא ייצוג בזעיר אנפין של חיי אישה משכמה ומעלה בשנות התקומה של העם.
רחל לאה לינה לבית טאובר נולדה בשנת 1872 בעיר טוקום, לטביה, להוריה, אתל וזאב (וולף) אריה טאובר (טויבר). בשנת 1890 הגיעה לברלין ללמוד רפואת שיניים – אישה צעירה ועצמאית לבדה בעיר הקוסמופוליטית, שוקקת הרעיונות המודרניים – ושם, בקפה “מונופול”, פגשה את אישהּ, יעקב וגנר (1860–1925), במפגש סטודנטים ציוניים, ובשנת 1903 נישאו השניים. לשניים נולדו שני בנים – צבי ישראל ומשה ישעיהו.
לינה מצאה את עצמה בעין הסערה הרעיונית שחוללה הולדת הציונות המדינית, וכאישה ציונית ופמיניסטית נרתמה בהתלהבות למטרה. היא אינה מתועדת בין באי הקונגרס הציוני הראשון – ידוע לנו בוודאות רבה למדי שנכחה בו, אך עדיין לא הייתה מוכרת דיה להיכלל בתיעוד – אולם בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון (1900) כבר תועדה השתתפותה. לינה הייתה ממקימות אגודת הנשים הציונית הראשונה בגרמניה, וכאשר הוענקה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר, הייתה אחת משתי הנבחרות הראשונות למועצת העיר בברלין. לצד פעילותה הציונית כתבה ספרי ילדים העוסקים באגדות מן המדרש ובמשחקים יהודיים; עסקה בענייני בית היתומים “אהבה”; והקימה בתי תמחוי לפליטים יהודים ממזרח אירופה.
יעקב וגנר הלך לעולמו בשנת 1925, וספרייתו העצומה, שמנתה כ-18,000 ספרים עבריים, הוענקה לאוסף בית הכנסת החדש בברלין. לינה עלתה לארץ ישראל בשנת 1932, ועם עלותה נעשתה עמוד תווך בקהילת עולי גרמניה ומרכז אירופה בארץ. היא הייתה ממקימות קהילת “איחוד” ליוצאי מרכז אירופה בתל אביב ומחברות הוועד המנהל שלה, כתבה בכתב העת Jüdische Rundschau ובבמות אחרות, והייתה פעילת רווחה בקהילתה. שנים ספורות לאחר עלייתה, בשנת 1935, הלכה לעולמה ונקברה בתל-אביב.
כך כתבה לזכרה צילה גולדשטיין, בהספד שנתפרסם בעיתון “דבר”, 24 בדצמבר 1935: “[…] חייה היו לברכה להרבה אנשים. מי אינו זוכר עוד איך בימי קיץ היו מתאספים ילדי בית־הספר על יד פסל ברולינה, שעמד אז על מגרש אלכסנדר בברלין, ובחסותה של לינה ואגנר היו נוסעים לשיין-הלוץ(?) או לנידר-שינהוזן, שם בילו כל שבוע יום קיץ אחד, רחוק מרעש העיר, בין עצים ועשב ירוק. שם שמעו הילדים את השיר היהודי הראשון, או תרגום משיר עברי, דקלום על חיי היהודים. ובתוך חברת הילדים ישבה לה לינה ואגנר מאושרת כילדה על שעלה בידה להכין את יום החג הזה. ובימי החורף הייתה קוראת לחגיגת חנוכה או פורים ועזרה לילדים להכיר את עברם.
ולא רק בהדרכת הילדים הסתפקה לינה ואגנר. כמה מהמבוגרים פנו אליה בבקשת עצה ותמיד מצאו אוזן קשבת. תמיד היתה מוכנה לעזור, להקיל, עזרה להרבה בחורות למצוא הכשרה עוד בימים לפני שהתארגן ארגון “החלוץ”. לא נשכח לעולם את מעשיה”.
בעזבונה של לינה וגנר-טאובר נמצאו מסמכים, גלויות וחפצים יקרי ערך ממש, וחלקם אף יחידאיים: מפית משי מן הקונגרס הציוני השביעי בבזל (1905), סיכות דש נאות ויקרות המציאות מן הקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (1909) ומן הקונגרס הציוני האחד-עשר בווינה (1913), קעריות איסוף תרומות למען ארץ ישראל, חפצי נוי תוצרת “בצלאל” שנמכרו בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וקנקן יין שקיבלה מאיזידור שליט, מזכירו של תיאודור הרצל. לצידם הביאה עמה לינה בגדים, חפצים אישיים וכלי בית – כולם מלמדים על הווי החיים היהודי והציוני בברלין שבין המלחמות. גם ארון קודש קטן ובו ספר תורה הביאה עמה מספריית בית המשפחה והציבה בסלון ביתה בתל-אביב. לצד החפצים הותירה אחריה אוסף מסמכים גדול וחשוב, ובו תכתובתה הפרטית עם תיאודור הרצל, שהיה ידידה, ואישים בולטים אחרים בתנועה הציונית; לוח ובו תמונות משתתפי הקונגרס הציוני הראשון – “אספת הציונים בזל אב”ג אלול תרנ”ז”; בולים ציוניים; גלויות הקונגרסים, בהן גלוית הקונגרס הרביעי החתומה בידי הרצל; ואוצרות אחרים.
בשנת 2022 הפקידו צאצאיה את עזבונה בארכיון הציוני, וחפציה ניתנו למשמרת ליד יצחק בן־צבי. תערוכה לזכרה ניצבת ביד, ובמרכזה ניצב ארון הקודש שעבר שימור ומשמש למטרתו – מקום משכן לספר התורה – ולצד זאת, כפי שהיה בבית המשפחה, גם כארון תצוגה לחפציה ההיסטוריים היקרים.
הקישור הועתק
