כף נעליים ישנה באוסף המקלחת הציבורית בניר עוז אוצרת סיפורי חיים מפריז ועד יפו

באוספי מורשת רבים חפצי היומיום, מכלי בישול ועד חפצים אישיים, וברשומה זו נביט בכף נעליים. נעליים (ואביזריהן), כמו אופנה בכלל, הן נושא מרתק מן הבחינה ההיסטורית, החומרית והכלכלית, ויכולות לספר לנו לא מעט על החברה שעבורה נוצרו. הן מותירות אחריהן עקבות פיזיים ומטפוריים בנתיבי ההיסטוריה. מאחורי כף הנעליים מאוסף המקלחת הציבורית בניר עוז מסתתרים לא פחות מקרבות אוויר נועזים ונפילה בשבי האויב, סוחר מצליח שהיה גם מנהיג ספרדי ופעיל ציוני בולט והגירה כלכלית של חנות בנסיבות פוליטיות. בסך הכל כף נעליים פשוטה וישנה, עשויה מתכת ומצופה אמייל שחור. אילולא הכתובת שעליה לא הייתה מעניינת כל כך ולא היינו יודעים עליה דבר.

על הכף מוטבעות שתי כתובות: הראשונה "Ehrlich Frères Paris" והשניה "Grands magasins Isaac J. Cohen Jerusalem – Jaffa". תחנה ראשונה – פריז, שם חיו בשלווה, פחות או יותר, יצרן הנעליים נתן ארליך השותף בחברה המשפחתית Ehrlich Frères, אשתו אז'ני לבית הוניג וילדיהם ז'אק לואי (1893–1953) ואנדרה (1894–1970). לאחר סיום חוק לימודיו טייל ז'אק לואי בעולם, וב-1913 התגייס לצבא הצרפתי; אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה עשה שנתיים כחייל רגלי בשוחות, וביולי 1916 הועבר למערך הרכב של הצבא. בנובמבר של אותה שנה הועבר לחיל האוויר והתנדב לתפקיד טייס. בתפקידו זה הפיל שמונה עשר בלוני תצפית גרמניים ומטוס Albatros D אחד. בספטמבר 1918 הופל מטוסו והתרסק מאחורי קווי האויב והוא נפל בשבי והוחזק כשבוי מלחמה במשך חודשיים עד שחרורו עם שביתת האש. ז'אק אמנם היה גיבור מלחמה, אולם בראיון לעיתון הודה שאינו מרגיש אמיץ, וכי הוא מקיש על עץ כדי למנוע מזל רע בטיסות. אחיו אנדרה שרת אף הוא בצבא במקביל אליו, וגם הוא יצא מן המלחמה בשלום. עם שובם מן המלחמה נכנסו האחים לעסקי הנעליים, עד 1934, אז קרסה החברה במשבר הכלכלי שגרמה פרשת סטביסקי (פרשת שחיתות שלטונית שערערה את יציבות הרפובליקה השלישית), ונקנתה בידי חברה אחרת. בזמן מלחמת העולם השניה נמלטו לז'נבה בשווייץ, ושהו בה עד שחרור פריז ב-1944, אז שבו לביתם. השניים תיווכו במכירת אוסף האמנות של האחים וורטהיימר (אנשי עסקים יהודים-צרפתים, מבעלי חברת שאנל) לסוחר האמנות מרטן פביאני והיו חשודים בידי הרשויות בארה"ב במכירת רכוש שנבזז בידי הנאצים.

האחים ארליך לדורותיהם ייצרו נעלי אופנה לנשים. כמה פרסומים נאים ממיטב אמני הכרזות המקדמים את תוצרתם שמורים באוספי כרזות ובאוספי אופנה.


במוזיאון האופנה והעיצוב בפלאצו פיטי בפירנצה הוצגה בשלהי 2024 נעל עקב אלגנטית מתוצרת החברה, העשויה בד זהוב רקום בדגם פרחוני ונרכסת ברצועות.

ומפריז העליזה והזוהרת, על נשפיה וגבירותיה האופנתיות, לירושלים הקטנה, הקרתנית. את הכף קנה (או קיבל לשימוש בחנות או אולי כדי להעניק כמתנה לקונים) יצחק יהודה כהן (1872–1956), סוחר ארץ-ישראלי, חבר ועד העדה הספרדית ופעיל ציוני מוכר, שעלה לארץ ישראל מלאריסה שביוון והוא בן 17. בגיל 18 נישא לבת-דודו שרה יצחקי בת ה-14. כהן, יליד יוון העליזה, שגדל במשפחה שניגנה יחד, טיילה יחד ויצאה לארוחות בחיק הטבע, לא אהב את העיר העתיקה המלוכלכת והקודרת, ולכן היה נוסע רבות לאירופה והיה פעיל בתנועת היציאה מן החומות, בבניין העיר החדשה ובקניין אדמותיה. מעט לאחר נישואיו נסע ליוון, וכאשר חזר ממנה השתקע בקרבת שכונת נחלת שבעה. חושיו המסחריים החדים והשפות הרבות שדיבר סללו לו את הדרך להצלחה: בראשית דרכו היה כהן חייט אופנה עילית, וחיש מהר הפכה המתפרה לכל-בו מצליח להלבשה והנעלה אירופית, מהיחידים במזרח התיכון אז. הכל-בו נקרא בצרפתית Grands Magasins, באנגלית General Stores ובעברית בשם הפרוזאי "מחסני יצחק י. כהן".

כהן היה נוסע לאירופה כמה פעמים בשנה כדי לרכוש סחורה איכותית ממיטב יצרני האופנה ומביא אותה ארצה. החנות הראשונה פעלה בירושלים, והשניה נפתחה ביפו. כהן, שהיה יזם בכל רמ"ח אבריו, הכיר בערכה של הפרסומת ופרסם רבות בעיתונות, על גבי לוחות המודעות ואפילו בעזרת נציגים נושאי שלטי פרסום ברחובות. לאחר מאורעות תרפ"ט, שאחריהם נסוג המסחר היהודי מיפו לתל-אביב, פרסם בהרחבה את מכירת החיסול של החנות. (כך, אגב, אפשר לתארך את הכף לכל המאוחר לשנת 1930 בערך, אז נסגרה החנות היפואית). כף הנעליים התמימה, שעשתה את כל הדרך מפריז לירושלים, היא מן הסתם אחד מאמצעים פרסומיים אלו, ומלמדת הרבה על עסקיו של כהן. לצד פעילותו הכלכלית המשגשגת, היה כהן דמות ציבורית בולטת: בתקופת השלטון העות'מאני ניצל את קשריו ותיווך בין בני עדתו והשלטונות והציל כמה עריקים יהודים מתלייה. הוא סייע להכשרת היישוב ברכישת אדמות ג'נזריה (כיום: רחביה) מידי הכנסיה היוונית-אורתודוקסית, ערך היכרויות בין אנשי המוסדות הציונים ונכבדים ערבים, בנה בניין משרדים חדיש ובו מעלית בקרבת שכונת ממילא, קנה שטחים בגוש עציון (כיום שטחי היישוב נווה דניאל), ואף ניסה לתווך ברכישת הכותל המערבי, מיזם שכידוע כשל.

כיצד, ועם מי, הגיעה הכף אל אוסף המקלחת הציבורית בניר עוז איננו יודעים, אבל סביר להניח שהיא מלווה את הקיבוץ עוד משנותיו הראשונות ושרדה באורח פלא עד היום, כמאה שנה לאחר שיצאה מבית המסחר של האחים ארליך בפריז. באוספי ניר עוז לא נרשמו עדיין נעליים, אולם עיון חפוז בתצלומים באוספי ישראל נגלית לעין, למשל בתמונתם של לאה מישקובסקי ומרדכי נאור הנועלים סנדלים פשוטים בחתונתם בנחל עוז, יכול ללמד אותנו כיצד נראו נעליים בקיבוצים בשנותיהם הראשונות – רחוקות מרחק רב מן הנעליים הדקות והאלגנטיות שמכרו האחים ארליך ושייבא יצחק כהן, ואשר לא היה להן מקום בחברה שבה שלטו האידיאולוגיה הסוציאליסטית ואתוס העבודה.

להרחבה על יצחק יהודה כהן ותולדות חייו המרתקים, ראו שרה מולכו ודותן גורן, "איש מעשים מאחורי הקלעים: יצחק יהודה כהן, סוחר יהודי בירושלים", עת-מול 263, הוצאת יד יצחק בן־צבי.
לרשימת ההפלות של ז'אק לואי ארליך ראו באתר Les as français de la Grande Guerre.