סיכת תמה בודדה באוסף הנשיא מספרת על פרק בתעשיית הפלסטיקה בישראל ועל נקודה בזמן שבה התלכד התכנון השימושי עם האמנות

סיכה תוצרת תמ"ה ועליה סמל שבט יששכר. YBZ.26.2019.2

בשנת 1972 נחנך משכן נשיאי ישראל הנוכחי, הבית הנמוך ורחב הידיים השוכן ברחוב הנשיא בירושלים. בשנה זו הפך משכן הנשיא הקודם, צמד הצריפים הצנועים לצד בית ולירו ברחוב אבן גבירול בלב רחביה הירוקה, לביתה של יד יצחק בן־צבי, המופקדת על מורשת הנשיא השני והמשך פועלו המחקרי, הממלכתי והלאומי. משום שחוק המתנות טרם נחקק ועתידות לחלוף עוד שמונה שנים עד שיוסדר עניין המתנות לאישי ציבור, הופקדו מתנות הנשיא וחפציו החשובים ביד למשמרת, כחלק ממורשת הנשיא. חלק מן הפריטים נשמרו בכספת ונרשמו רישום בסיסי; אחרים בוויטרינות הצריפים; וחלקם נותרו פזורים בארונות, במדפים, ובמגירות רהיטי הבית. עם השנים ייסדה ד”ר נירית שלו-כליפא מחלקת אוצרות ביד, והאוסף החל לקבל היחס המגיע לו כאוסף ממלכתי המשקף פרק נכבד מתולדות מדינת ישראל ומחייו של אחד מנשיאיה המשפיעים ביותר. 

בשנת 2010, במסגרת הטיפול השיטתי באוספי הנשיא, נמצאה ב”חדר המתנות” ביד בן־צבי שקית, ועליה פרטים על גלגולי החפצים שבה: בשנת 1979, לאחר פטירתה של רחל ינאית בן צבי, מסר עמרם בנה חפצים מעזבונה לשמעון רובינשטיין, מזכירה האישי ומנכ”ל ארכיון יד בן־צבי. שמעון רובינשטיין העביר את החפצים לידי מנכ”ל היד, יהודה בן פורת, והוא הפקיד אותם באוסף. עם החפצים נמנה אוסף קטן של תכשיטים וחפצי נוי שרכשה רחל ינאית בן־צבי מידי אמניות, אמנים ומפעלים ישראליים במאמציה לעודד את האמנות, התרבות והתעשייה בארץ. את התכשיטים והסיכות החזיקה עד מותה במגירותיה האישיות. רחל ינאית אוהבת האמנות נודעה בטעמה הטוב, ואכן, לקט התכשיטים הקטן בולט כאבן חן באוסף הנשיא המגוון.

בתוך השקית נמצאה, בין היתר, סיכת פלסטיק עגולה בגוני כתום, צהוב, חום ולבן. על רקע זה משורטט חמור בסגנון קווי, גיאומטרי ומודרניסטי, ברוח האופיינית לאמנות הישראלית בעשרים שנות המדינה הראשונות. על גבה של סיכת הפלסטיק תבליט יצוק של שם היצרן: “תמה אורנמין / Made in Israel / TAMA ORNAMIN”. את כלי תמה מכירים רבים מבתי אוסף קיבוציים, ואחרות זוכרות אותם מילדותן בקיבוץ: כלי הפלסטיק הלבנים, התכולים, הכתומים והאדומים שימשו ככלי הגשה ואוכל בחדרי האוכל של קיבוצים רבים בהיותם זולים, עמידים ומקומיים. תמה, כמתברר לאחר חיפוש קצר, משמעו “תעשיות משמר העמק” – מפעל הפלסטיק של קיבוץ משמר העמק שעבר תהפוכות וגלגולים רבים. דף הויקיפדיה של המפעל מספר בקצרה כי “החברה הוקמה בשנת 1950 כדי לספק פרנסה לחברי קיבוץ משמר העמק שחזרו מקרבות מלחמת השחרור […] החברה ניסתה לייצר מספר מוצרים שונים, אך לא הייתה רווחית”, ומדווח כי כיום מייצרת החברה רשתות פלסטיק, עטיפות, חבלים וכלי בית, והיא “אחת מחברות הפלסטיק המובילות במדינת ישראל”. אתר האינטרנט הרשמי של החברה אף הוא אינו מכביר מילים על עשוריה הראשונים של החברה ועל הניסיונות לייצר “מוצרים שונים” –  צופן שמאחוריו מסתתרות שנים של ניסיונות יצירתיים אך כושלים לפצח את שוק הפלסטיק המקומי וליישב את הסתירה שבין ניהול שוויוני ורוטציה בענפים ברוח השיתופיות ובין הצלחה קפיטליסטית.

במקום שיש חידה פונים הסקרנים אל הארכיון, שם יימצא למחפשת הסבלנית והשיטתית כל מבוקשה. ואכן, בארכיוני קיבוץ משמר העמק והשומריה נמצא ראשית ספר יובל שהוציאו המפעל והקיבוץ לרגל 60 לתמה. הספר מקדיש כרבע מאורכו לעשוריו הראשונים של המפעל, והגם שהוא אינו מקיף ביותר, אפשר ללמוד ממנו לא מעט. מן הספר עולה שאורנמין הוא פלסטיק מסוג מלמין שיוצר על פי פטנט שוויצרי לייצור כלים מעוטרים שקנה מפעל תמה בשנת 1956, וכי המפעל ייצר כלים מעוטרים רבים. בספר היובל מוזכרת גם מחלקה לייצור אהילי פלסטיק יפים להפליא בטכנולוגיית “רוטפלקס”.

פרסום לאהילי רוטפלקס. הארץ, 29 במרץ 1963. עיתונות יהודית היסטורית.
פרסום לכלי אורנמין. על המשמר, 10 בספטמבר 1961. עיתונות יהודית היסטורית.

המפעל הוקם מיד לאחר מלחמת העצמאות כדי לספק עבודה לחברים המבוגרים שהעבודה בענפים החקלאיים קשתה עליהם, לייצר אפיק הכנסה נוסף לקיבוץ ולנצל את הניסיון שצבר מקימו, יצחק בן מנחם, בסדנאות הנשק המחתרתיות של ימי קום המדינה. יצחק בן מנחם התפרסם כאמן, עיטר את קירות חדר האוכל לכבוד החגים, הורה אמנות בשומריה והיה ממייסדי “ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי”. לרגל הקמת המפעל ניצל בן מנחם את כישוריו ועיצב את הסמליל הראשון. תחילה סבל המפעל ממחסור בכלים ובציוד ומשאביו הדלים של הקיבוץ לא הספיקו להשלים את החסר. שנים אחדות דשדש המפעל, והיו גם משקולות אידיאולוגיות שהכבידו עליו. הקיבוץ הארצי אסר להעסיק שכירים, אולם במשמר העמק נזקקו לידיים עובדות והוחלט להעסיק שכירים ממעברת קרן ישע (שתושביה ייסדו לאחר מכן את מושב מדרך עוז בעמק יזרעאל) ולשלם את המס שדרש הקיבוץ הארצי. בשנת 1956 קיבל מרדכי שנהבי את המפעל לידיו ותחת הנהלתו החל מצבו להשתפר. באותה שנה רכשה תמה, כאמור את שני הפטנטים שהזכרנו לעיל: אורנמין ורוטפלקס. לאט לאט התאושש המפעל והחל להכניס כסף, אולם בראשית שנות ה-60 צץ מכשול חדש: רכז הענף דרש ואף הוציא לפועל עריכת רוטציה בתפקידי הניהול, באופן שהיה נהוג בכל ענפי המשק האחרים. הרכז, אוריאל לין, הסביר ונימק:

הרוטציה מהי? מבחינה עקרונית עניינה הוא בהבטחת הדמוקרטיה הקיבוצית על ידי יצירת בסיס רחב ככל שניתן לנושא האנושי והחברתי במפעל. מבחינה מעשית, פירושה קביעת עיקרון מנחה של מחזור חילופין קבוע בין נושאי תפקידים ואחריות בתחום המקצועי והמנהלי כאחד […] מחזוריות זו הינה תנאי למניעת תופעות שליליות חברתיות קיבוצי[ו]ת בכון דריכה במקום מבחינה מקצועית, שמרנות, טיפוח קאדר מנהלים, התרחקות מעבודה “שחורה” ועוד.

(תמה 60 שנה, עורכים חרמונה לין ותום שלח, 2010)

אולי כוונתו הייתה לטובה, אך עמרם גורדון, בן משמר העמק, סבור אחרת, והוא מדווח בבלוגו “שבוע טוב”: 

אוריאל הבין, כנראה, שניהול מפעל תעשייתי שונה במהותו מניהול ענפי החקלאות וחשב שהאנשים  שהיו בעמדת הניהול יהוו מכשול לתפיסת עולמו הניהולית. הוא העלה את נימוק ה”רוטציה” כהכרח לקידום המפעל, ביודעו מי הם החברים המכהנים כבר כמה שנים בתפקידם שברצונו לסלקם. (בסופו של דבר הוא עצמו לא הסכים לקבל על עצמו את העיקרון הזה וכמה חדשים אחרי החלפתו בתפקיד, עזב את הקיבוץ). כך בבת אחת הודחו מעבודתם שעיה הגזבר, דודיה המשווק, מיכה רכז מחלקת הייצור ועוד מספר חברים עזבו את המפעל כי הרגישו שנעשה כאן עוול חברתי משווע. ההדחה הקימה רעש גדול בקיבוץ שלא הבין מצד אחד איך חבר קיבוץ יכול לסלק מעבודה חבר אחר, ואיך המוסדות החברתיים שהיו מעורבים בהגדרת התפקיד (מזכירות סינטטית) לא מחו כנגד העוול שנגרם מאימוץ המהלך. למעלה מעשר ישיבות של המזכירות המורחבת התכנסו לדון בעניין, והתקיימו מספר שיחות קיבוץ, אך המעשה נעשה והיה לעובדה. המודחים עצמם לא שכחו ולא סלחו.

(עמרם גורדון, “שבוע טוב”, https://hashavua.blog/2015/02/)

על אף ההתחלה הכושלת וחבלי הלידה הקשים, מכאן והלאה החל המפעל להתפתח בהדרגה, ובשנת 1970 נכנס קיבוץ גלעד לשותפות. במהלך השנים התנסה המפעל בייצור חפצים רבים ושונים – החל מכלי בית, אביזרים לתעשייה, קסדות טייסים, מכונת איסוף ביצים ופרופילי עיטור למכוניות (“סילבסטרים”) וכלה בשקי פלסטיק סרוגים לתוצרת חקלאית ורשתות צל. פסי ייצור באו והלכו, והמפעל עודו עומד, הגם שידע משברים רבים ולעתים קשים לאורך השנים. כיום בבעלות תמה מפעלים במדינות שונות והוא ממפעלי הפלסטיק המצליחים בישראל.

אף שבמבט על כלים תוצרת תמה אפשר לראות כי יש להם היבט עיצובי חשוב וניכר שמאחוריהם עומדת יד אמן, ספר תמה מזכיר רק בחטף את עיצוב הכלים בשנות ה-50 וה-60, ומציין את אורה רון כמי שעיצבה אהילים בטכנולוגיית רוטפלקס במפעל. במיזם “סקר אמנות הקיר” של יד יצחק בן צבי מוצגות עבודות הקיר היפות של האמנית.

סביבון בטון מעשה ידי אורה רון ורחמים גלבוע, משמר העמק. באדיבות ארכיון משמר העמק. סקר אמנות הקיר.

הצעד הבא היה חיפוש שמה של אורה רון בארכיון העשיר והמקיף של קיבוץ משמר העמק, שם נמצאו עבודות מעשה ידיה שהיו עשויות להעיד על קשר לסיכה, למשל צלחת שעיצבה בשנת 1958 לרגל עשור למדינה, הנושאת את טביעת ידה – קוויות שטוחה, דו-מימדיות וניתוק בין קו לצבע. אחר כך צצו ועלו מתווים נוספים לכלי תמה בחתימתה, וכריכה לספר תווים, אף היא בסגנון האופייני לה. בהנחה שנפתרה החידה, פנינו לאורה רון כדי לאמת את ההנחה, אולם התברר שלא היא שאחראית לסיכה הנאה. בארכיון מצויים גם קטלוגים צבעוניים ויפים של כלי הבית המעוטרים שייצרה החברה, אולם שם המעצב.ת אינו נזכר בהם. מן הקטלוגים נראה שהכלים נחלו הצלחה לא מועטה; אולם עם הזמן ננטש העיצוב המודרניסטי לטובת דימויים ילדיים ועליזים אך ריאליסטיים ומסורתיים הרבה יותר שנקנו כמדבקות מוכנות.

צלחת תמה-אורנמין שיצאה לכבוד עשור למדינת ישראל. עיצוב: אורה רון. באדיבות בית המכירות “גלריה 84”.

את שאלת המעצב.ת לא הצלחנו לפתור, אך גילינו תגליות אחרות. מה מציגה הסיכה עצמה? החמור, כבעל חי הנפוץ בנוף המקומי, מצא לו מקום צנוע אך מכובד באמנות המודרניסטית הארץ-ישראלית והישראלית: נמצא אותו אצל נחום גוטמן וראובן רובין, אצל רודי להמן ואצל אברהם אופק, אצל לודוויג שוורין ומנשה קדישמן. לפנינו לכאורה אפוא חמור אוריינטלי מכרכר, אולי החמור הקטן משיר הילדים. אולם במחשבה שלא ייתכן שזו הסיכה היחידה שיוצרה במפעל, יצאנו לחיפוש סיכות נוספות. באתרי מכירות פומביות בארץ נמצאו סיכות דומות תוצרת תמה באותה רוח פרימיטיביסטית, ובאתר E-Bay נמצאו מציאות: סיכות באריזתן המקורית – מכל עשוי פלסטיק דק בצבע תכול או שקוף, דמוי מכל למשחה, ולצידן תוויות עגולות מודפסות בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית. אפשר למצוא סיכת לוי, סיכת יוסף, סיכת יהודה וסיכת דן; סיכת סרטן ותאומים, שור וגדי. מן התוויות והדימויים עולה שהסיכות נחלקות לשתי סדרות; סדרת שבטי ישראל וסדרת גלגל המזלות. כל הסיכות כולן חינניות, גיאומטריות צבעוניות, וכולן באותה פלטת צבעים צבעונית ועמומה שאפיינה כל כך את התקופה. כלומר, לא חמור מקומי לפנינו כי אם חמור סמלי ועל זמני – סמלו של שבט יששכר המכונה בברכת יעקב “חמור גרם”, אשר מבטא את חריצותם ושקדנותם של בני שבט יששכר.

תמה המשיכה אמנם לייצר כלים, אולם עיקר הכנסתה היום מתבסס על ייצור רשתות חוטים וציוד אחר לחקלאות במפעליה בארץ ובעולם. את שקיה גודשים תפוחי אדמה וכותנה, אך תחום האמנות השימושית המקומית יצא מופסד.