שטיח "משכית" בצריף הנשיא יצחק בן-צבי הוא גולת הכותרת שביצירות האמנות המעטרות את הצריף. הדימויים והמוטיבים השולטים בו מהדהדים כולם את הרוח הממלכתית והישראלית שביקשה רחל ינאית בן-צבי להשרות בבית הנשיא
ממזרח ומתנ"ך – דימויי נוף ישראלי בצריף הנשיא יצחק בן-צבי
אולם קבלות הפנים של משכן נשיאי ישראל בשנים 1952–1972 שכן בצריף עץ פשוט למראה בשכונת רחביה, שאליו כונסו חפצי אמנות, סמלים ועתיקות. הצריף, תכניו ומרכיביו החזותיים ביטאו את תפיסת עולמם של הנשיא השני ורעייתו, יצחק ורחל ינאית בן-צבי בעיצוב הממלכתיות הישראלית החדשה. במיוחד היתה זו רחל ינאית, שלקחה על עצמה לעצב את אופיו של בית הנשיא ומראהו, והיא שהזמינה עבודות אמנות ופיקחה על ביצוען.1א"ח. אלחנני, "בית הנשיא", יצחק בן-צבי, פרסום מרכז ההסברה, ירושלים [ללא תאריך].
"רחל ינאית בן-צבי אזרחית כבוד בירושלים" דבר 8 באוקטובר, 1965.
יצחק ורחל ינאית בן-צבי התגוררו משנת 1924 בצריף ברחוב אבן גבירול שבשכונת רחביה. המגרש נקנה בתשלומים מחברת "הכשרת הישוב". בזכות היותו של בן-צבי חייל משוחרר מן הצבא הבריטי הוא זכה לקבל חלקי צריפים מפורקים, שרידים ממלחמת-העולם הראשונה. חברי גדוד העבודה בנו על המגרש צריף מצופה נייר זפת מסויד ובו שישה חדרים. בצריף התגוררו בני הזוג בן-צבי, הוריהם וילדיהם. הצריף שימש מרכז לפעילות היישוב היהודי בירושלים. נערכו בו פגישות של חברי ה"הגנה", ישיבות של ההסתדרות, של חברי 'אחדות העבודה', של מפא"י ושל הוועד הלאומי, גופים שבהם היו בני הזוג בן-צבי פעילים.
בשנת 1950 פורק הצריף והועבר לקיבוץ בית קשת, על מנת שישמש מרכז לבני נוער לזכר עלי בן-צבי, שנפל בקרבות תש"ח בגליל התחתון. רחל ינאית ויצחק בן-צבי עברו להתגורר בדירה צנועה בקומת הקרקע של בית דירות, שנבנה על מקומו של הצריף.
בשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי לכהן כנשיא השני של מדינת ישראל. בני הזוג דרשו שלשכת הנשיא תעבור מבית וייצמן ברחובות לירושלים וכי רק במשכנו בבירה יקבל הנשיא את אורחיו מהארץ ומחו"ל. המדינה הציעה לרכוש לשם כך את בית שוקן המפואר, ואולם בני הזוג התעקשו להמשיך ולהתגורר במעונם הצנוע. יצחק ורחל ינאית בן-צבי גרסו, כי בעת שהמוני עולים יושבים באוהלים ובפחונים במעברות, אין זה ראוי שהנשיא ידור בבית מידות. "מן הראוי לנו שבית הנשיא יהיה צריף" פסקה רחל ינאית.2ב"צ מיכאלי, הגברת הראשונה, תל אביב 1992, עמ' 75. כדי שלא יעקרו מדירתם רכשה המדינה את הבית הסמוך לביתם, בית נסים ואסתר ולירו, שישמש לשכת הנשיא. בית זה שנבנה בשנות ה-20 [של המאה ה-20] תוכנן על ידי האדריכל יהושע סלנט ברוח הסגנון הבינלאומי.3 א' רמון, ד"ר מול ד"ר גר – שכונת רחביה בירושלים, ירושלים 1998, עמ' 140. במהלך שהות ה-50 נעשו שינויים בבית ובמתחם כדי להופכם למשכן הנשיא ולהתאימם לייעודם. הגן הורחב וגודר בגדר אבן, ובחזיתו נסלל מגרש מסדרים.
בתכנון המחודש של בית ולירו לא נמצא מקום שיתאים לאולם קבלות הפנים, וכדי לפתור את הבעיה הוצע להעמיד מבנה גדול בגן, אשר ישמש אולם לקבלות פנים. בארץ לא היה צריף בגודל הנדרש והובאו שני צריפים משבדיה, שחוברו על ידי מסדרון שירות. הצריפים יועדו לקבלות פנים ואירועים ממלכתיים – הצריף הקטן לאירועים מעוטי משתתפים, והצריף הגדול, העומד במרכזו של דיון זה, לקבלות פנים מרובות משתתפים ולטקסים ממלכתיים. בבית ולירו היו משרדי בית הנשיא ולשכתו.4 ריאיון עם השופט (בדימוס) דוד ברטוב, ראש לשכת הנשיא יצחק בן-צבי, ירושלים, 17 ביולי 2001.
מה מאוד הייתי רוצה שבבית הנשיא יורגש משב הרוח הנישא מן השדות ויוחש ריח הניחוח העולה מן האדמה, מן התלם מאחורי המחרשה, מתוך הצמח, הדשא והעץ, מתוך המגע של העובד עם האדמה ומתוך האדמה עצמה
מיד לאחר היבחרו של בן-צבי בדצמבר 1952 החלו לזרום ללשכתו בקשות רבות להזמנות מטעם מנהיגי מדינות, שגרירים שנדרשו להגיש כתבי האמנה, וראשי קהילות מכל קצווי תבל. עד מהרה זכו שועי עולם ואזרחים מן השורה להתקבל בצריפי העץ של בית הנשיא.
"איך לעצב את דמותו הרוחנית-החברותית של בית הנשיא? איך למלא את הסמל הרם בישראל בתוכן חיינו עד כה?" התלבטה רחל ינאית במסמך פנימי, "התכנית הראשונה שלי לתוכן בית הנשיא", שכתבה בחודש מאי 1953, ובו היא פורשת את עיקרי אמונתה ושאיפותיה. רחל ינאית מזהירה את עצמה מפני היוהרה העלולה להשתרבב אל הרצון לצקת תוכן מקורי בסמל, וכדי להסיר ספק היא מבטיחה, "כיום שהדי בשמים שלא לכך אתכוון". רחל ינאית ממשיכה ומתארת את דמות בית הנשיא העולה בעיני רוחה:
להעלות את ערכי הרוח של האומה מאז ומתמיד, הנצחי והמיוחד לאומה, הנעלה שבמסורת והמיוחד והמקורי אשר זכינו לגלות בשלושת הדורות האחרונים, מתוך היאחזות בקרקע, מתוך שיבה אל חיק התרבות המקורית העברית… מה מאוד הייתי רוצה שבבית הנשיא יורגש משב הרוח הנישא מן השדות ויוחש ריח הניחוח העולה מן האדמה, מן התלם מאחורי המחרשה, מתוך הצמח, הדשא והעץ, מתוך המגע של העובד עם האדמה ומתוך האדמה עצמה.5בית הנשיא, מאת רחל רעיית הנשיא, התכנית הראשונה שלי לתוכן בית הנשיא, 24.5.1953, [דפים מודפסים ממוענים לפסיה להגהה, ללא מספור] ארכיון יד בן-צבי.
ואכן עד חג הפסח של אותה שנה נעשו, בניצוחה של רחל ינאית, פעולות נמרצות לעיצוב מראהו של הצריף. ליכודם של שבטי ישראל עולי הגולה והכרת מורשתם היו בין המשימות העיקריות שנטל על עצמו בית הנשיא. בכל ראש חודש נהגו הנשיא ורעייתו לכנס בצריף את נציגי שבטי ישראל ולהקדיש את המפגש להיכרות מעמיקה עם אחת העדות, תרבותה ותולדותיה; וביום שמחת בית השואבה בסוכות, פתח בית הנשיא את שעריו והמוני אזרחים ואזרחיות, בני העדות והדתות השונות עלו אליו לרגל. על כך כותבת רחל ינאית:
בחגיגות עם, אם בפסח חג חירותנו, ואם בחג האסיף, להעלות ניצוצות מן העבר, מימי קדם, אף משהו שעולה מבין השורות במקורות, מן השורשיות שבמורשת, ולא סתם חגיגת עם, לא סתם קבלת פנים.6שם.
העולים לרגל היו מביאים לנשיא מזכרות ועבודות אומנות ממעשה ידיהם או משרידי גלותם. רבים מחפצים אלה היו מוצגים לקהל בארונות העץ שבצריף הנשיא.7שבטי ישראל בבית הנשיא בירושלים, תל אביב 1959. ראיון עם דוד ברטוב. "פשטות ואמנות ייחדו את צריף הנשיא וכל עיטוריו ורהיטיו היו על טהרת תוצרת הארץ ומשקפים את נופה" נכתב בפרסום רשמי של משרד ההסברה.8אלחנני, "בית הנשיא". למשימת עיטור הצריף רתמה רחל ינאית את אחותה, הפסלת בתיה לישנסקי, ואת חניכיה בחוות הנוער שבעין-כרם [תמונה 1].
התקרה הלבנה הנשענת על קשתות כחולות, והאהילים שצורתם צורת פנסים, משרים אווירה של סוכה מסבירת פנים, הפתוחה בפני האושפיזין הבאים בצל קורתה. האהילים נעשו בחנותו של בעל מלאכה ירושלמי בשם קרל מרקס. העיטורים ממלאים את כל קירות הצריף. בראש הקיר הדרומי שמול הכניסה תלוי סמל המדינה מחוטב בעץ ומתחתיו מתנוסס הפסוק מחזון יחזקאל (לז, כא): "כה אמר אדני ה', הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם". האותיות נחתכו והודבקו על לוח עץ זית, ועל האותיות ובניהן מודבקים חיתוכי עץ בצורת ענפי זית.
לבד מרעיון קיבוץ הגלויות, שעמד במרכז הווייתו של הבית, נרמז בבחירתו של הפרק ביחזקאל מסר נוסף, של מלכות ואחדות. במקום זה נוסד, ביוזמת רחל ינאית, חוג התנ"ך, הממשיך עד היום [נכון לשנת 2001] את פעילותו בצריף הנשיא. בריאיון לעיתון דבר בשנת 1957 אמרה רחל ינאית: "כל קרבן לא ישווה לייעוד חיים נעלה של החייאת חזון הנביאים וחידוש מלכות ישראל".9דבר 26 באפריל 1957, כה ניסן תשי"ז, עמ' 5; על יחסה המיוחד למלכות אפשר ללמוד משינוי שמה מגולדה לישנסקי לרחל ינאית, שם הנקשר למלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, מרחיב גבולות הממלכה: ב"צ מיכאלי, עמ' 51.
מתחת לכתובות, על שלושה חלונות זכוכית, מופיעים ציורי שבעת המינים, שהארץ התברכה בהם: בחלון השמאלי תאנה וחיטה, בחלון המרכזי והגדול זית, גפן ושעורה, ובחלון הימני שעורה ורימון. העיטורים צוירו על גב זגוגית החלון בצבעים פשוטים, שאינם מיועדים לזכוכית, ונאטמו באמצעות זגוגית נוספת. עבודות אלו, שהיו מקור גאווה לרחל ינאית, נעשו בידי נערים ונערות עולים חדשים בסדנאות המלאכה של כפר הנוער בעין-כרם [תמונה 2].10ריאיון עם חביבה יידוב, מזכירתה של רחל ינאית בן-צבי. מעל לכתובת היו קבועים שישה תבליטי עץ עם סמלי השבטים.
ממזרח וממערב, לאורך שני הקירות האורכיים, תלויים לוחות עץ פשוטים (דיקט), ועליהם עיטורים של ענפי תאנה עשויים מעץ זית. הלוחות קבועים על גבי כרכוב עץ התומך את הקשתות ונמשך ביניהן.
בקיר הצפוני מעל הכניסה קבוע לוח ועליו חיטובי עץ של שבעת המינים שבהן נשתבחה הארץ (לפי סדר הצגתם מימין לשמאל): חיטה, תאנה, תמר, זית, רימון, גפן ושעורה.11דברים, ח, ז–ח. החיטה והשעורה נוטות פנימה וסוגרות על שאר הפירות בלוח. ענפי הזית שבמרכז נוטים בסימטריה ימינה ושמאלה, ומשני עבריו משתרגים ענפי העצים האחרים. סידור זה של הלוח הנמצא מעל לשלושת פתחי הצריף בהתאמה, יוצר תחושה שהפתחים תחומים במשקוף מעוטר, המוסיף ממד ייצוגי לפתח שממנו נשקף הגן [תמונה 3].
מעל ללוח שבעת המינים ובקיר שממול (כפי שנזכר), היו תלויות טבלאות עץ שעליהן חרוטים סמלי שנים-עשר השבטים, על-פי ברכת יעקב בבראשית מט: ראובן – דודאים, שמעון – חרב, לוי – אבני החושן, יהודה אריה, יששכר – חמור רובץ במאהל, זבולון – אניה, נפתלי – אילה שלוחה, דן – נחש, גד – אוהלים, אשר – רועה צאן, מנשה ואפרים (שבטי יוסף) – עצי תמר, בנימין – זאב. שבעת המינים וטבלאות השבטים נעשו בידי בתיה לישנסקי, ועל גבי כל אחד מתחריטי השבטים מתנוססת חתימת האמנית.
עבודה גדולה נוספת שהעניקה בתיה לישנסקי לבית הנשיא היא מנורה מעץ ובה פיתוחים של שבעת המיניםץ בבסיס המנורה כתובת: "בית הנשיא ירושלים, שנת התשי"ד". מנורה דומה עם פיתוחי עץ של שבעת המינים יצרה בתיה לישנסקי עשר שנים קודם לכן, בשנת 1944, והיא נתרמה על-ידי לישנסקי ואחיותיה לבית הכנסת הראשון ברחביה, לזכר אביהן מאיר יונה לישנסקי. בגוף מנורת בית-הכנסת מפוסלת קבוצת שיבולים כפופות ראש וקניה מעוטרים בעלי גפן ובאשכולות ענבים. בראש כל קנה מעוצב כפתור ובמרכז המנורה כתובת "שויתי". המנורה שבבית הנשיא דומה במראה ובמידותיה למנורת בית-הכנסת, אולם היא מורכבת יותר בעיטוריה ועל קניה מופיעים כל שבעת המינים [תמונה 4].
בשנת 1956 יזמה רחל ינאית בן-צבי ביחד עם רות דיין, מייסדת חברת "משכית" לפיתוח מלאכת מחשבת, את אריגתם של שלושה שטיחים לצריף הנשיא וללשכתו. רות דיין החלה את פעילותה בבית החלוצות, הסמוך לדירת משפחת בן-צבי, כבר בשנים 1949–1950. עבודת הסדנאות, שהביאה בחשבון שיקולי ייצור ושיווק, התמקדה אז ברקמת צווארונים המבוססת על דוגמאות מסורתיות. בשנת 1954 החלה "משכית" את פעילותה המסחרית והממוסדת, וחלק ינאית ביקשה שדיין תעצב עבודה שטיח מרכזי לצריך הנשיא, שיבטא תנ"כיות וישראליות כאחד.12 ריאיון עם רות דיין, תל-אביב, 16 ביולי 2001.
מלאכת העיצוב של השטיח הופקדה בידי האמן והסופר עודד בורלא, יליד ירושלים ובנו של הסופר יהודה בורלא. עודד בורלא, בוגר "בצלאל", שב אז משהות ארוכה בארה"ב והעסק על ידי "משכית" בעיצוב טקסטילים, בגדים, עבודות פיליגרן, עבודות כסף, חנוכיות, רהיטים, מוביילים ושטיחים.
בארצות הברית עיצב בורלא את עבודותיו בסגנון שכונה בפיו "תימני ומזרחי" והוא מספר כי בשנות ה-50 "כולם ניסו לעשות אמנות ישראלית, שהיא שילוב של תנ"כי ומזרחי".13ריאיון עם עודד בורלא, תל-אביב, יולי 2001. לטענתו, מי שנראו כמייצגים יותר מכל את הישראליות האותנטית והארץ-ישראלית היו בני העדה התימנית, ובמיוחד האמנים שבהם, כגון ברכה צפירה. לדבריו, היה אז חיפוש קדחתני אחר מרכיבים מזרחיים-ישראליים, שניכר בבקשות להזמנות של עבודות אמנות מטעם מוסדות ואנשים פרטיים, והאמנים אימצו בעבודותיהם סגנונות ודימויים שיתאימו לדימוי רווח זה. בורלא ראה יתרונו בכך שהיה יליד הארץ, בן למשפחה ספרדית ותיקה, אשר חש עצמו כמייצג אותנטי של ה'ישראליות' כפי שנתפסה אז.
עודד בורלא הגיש לרות דיין הצעות אחדות, בהן שולבו גם מוטיבים משטיחים שעיצב קודם לכן. דיין בחרה דוגמה, שעל פי זכרונה נקראה "שיר השירים", והשניים נסעו לבית הנשיא לפגוש את רחל ינאית ולהציג בפניה את המתווה. את רשמיו מהמפגש תיאר בורלא:
הראינו את הציור לרחל ינאית, הוא מצא חן בעיניה, אבל היו לה תיקונים. זה כן, זה לא. אני חשבתי שהכל בסדר אבל רות לחשה באוזני: 'כשנביא את השטיח היא תגיד שיש עוד תיקונים' לכן אמרתי לה [לרחל ינאית] אם זה סופי אז נא חתמי.14שם.
ואכן, בפינת המתווה, שנשמר אצל עודד בורלא, מתנוססת חתימתה של רחל ינאית בן-צבי, לצד סימוני תיקונים אחרונים ומחיקות [תמונה 5].15כיום מוצג העתק שלו בויטרינה בצריף הנשיא ביד בן-צבי. המקור ניתן על-ידי עודד בורלא לארכיון יד בן-צבי. לאחר שהוסכם על הדוגמה, העבירה דיין את ביצוע האריגה למנהל סדנאות האריגה של "משכית", וסיל מנדל, עולה מרומניה שלמד את סודות האריגה בסין. הוחלט שהאריגה תעשה בקשירה פרסית במפעל "משכית" באום אל-פחם.
מפאת גודלו של השטיח – 6.40X4.95 מטרים – נבנה עבורו נול מיוחד. שטיח קטן יותר בגודל 2.70X5.30 נרכש עבור לשכת הנשיא, ושטיח מוארך נקנה לחדר המדרגות. בשני השטיחים האלה נעשה שימוש במוטיבים המופיעים בשטיח הגדול [תמונה 6].
השטיח נעשה בהשראת שיר השירים, כדברי רות דיין, או לפי מגילת רות, כפי שאפשר להסיק מדמויות הנשים האוחזות אלומות שיבולים. צבעיו עזים בגוני אדום, ורוד, צהוב, ירוק וכחול. במתווה מתואר רבע משטח השטיח, ממרכז צלע האורך למרכז צלע הרוחב, בדוגמה החוזרת בכל היקפו. אולם, מהשוואת המתווה עם דוגמת השטיח עולה, כי גם לאחר אישורה של רחל ינאית נעשו שינויים רבים בדוגמה שנטוותה, הן בגוונים ובמיוחד בהעמדת המרכיבים. במרכז השטיח מופיעה כיפת השמיים, מיוצגת על ידי מלבן צבוע בכחול עמוק וממוסגר בפס תכלת. הרקעים המקיפים את צלעות השטיח במסגרות בצבעי צהוב, אוקר וחום, משרים עליו מאווירת המזרח ואורו הבוהק. היצירה מתארת עולם צבעוני והיקפי, בעל אפיונים מקומיים בולטים, הממוסגר כולו במסגרת רימונים שופעים. במרכז הצלעות הקצרות ניצב עץ דקל, כפותיו העליונות חודרות למלבן השמיים, וכפותיו הנמוכות משתפלות אל הרקע הצהוב שמתחת. מתחתיהן מרחפות ציפורים ססגוניות. על פני האדמה נראות נשים לבושות בשמלות ארוכות ועוטות לראשן צעיפים בסגנון תנ"כי, מהלכות בין עצי תמר, ברוש, תאנה, רימון, גפן, זית, חיטה, פרחי צבעונים, ואחדות מהן אוחזות באלומות שיבולים. בנוף נטועים בתים בעלי כיפות, פתחים בצורת קשת וחלונות צוהר קטנים וריבועיים. על הקרקע עומדים כדי חרס וקנקני קפה (פינג'אנים), שעליהם פיתוחים, טווסים הדורים ארוכי צוואר, ומעליהם מרחפות ציפורים הדורות זנב. הדמויות, הכלים והבתים נוטים כולם אלה מול אלה, מחווים בתנועות גוף או יד ויוצרים בכך סצנות סימטריות ושלמות. עודד בורלא יצר תמונת נוף אידילי, אגדתי וססגוני. הדמויות, היצורים והבתים עשויים מחיבור של צורות גיאומטריות מגוונות, היוצרות משטחי פסיפס צבעוניים. הצמחייה בעלת מאפיינים ריאליסטיים, המאפשרים לזהות בה את שבעת המינים, ואת פרחי הצבעונים. אולם גם לתיאורי שבעת המינים נוסף נופך אגדתי, שנוצר מעצם העמקת הגוונים, בידודן של צורות והבלטתן. שני "עצי החיים" בהופעתם כדקלים נושאי פירות, עומדים במרכז התמונה ומהווים את ציר האורך שלה; בציר הרוחב עומדים עצי דקל שונים מהם, בעלי כפות רחבות. תיאורי הטבע והאדם, יצירי הבורא, מופיעים בגודל אגדי ובסדר היררכי שקבע האמן, אשר המעמיד אותם בעל בתי האבן, כדי החרס והנחושת, יצירי האדם. הטווסים והציפורים משווים לעולם שיצר בורלא מראה של גן-עדן, שצבעיו, אורו וצורותיו משקפים את נופה של ארץ-ישראל. שבעת המינים מייצגים את שפע ברכתה של הארץ והנשים האוחזות בשיבולים, הנטועות בנוף או מתמזגות בו, מייצגות אולי את הקשר לבית דוד באמצעות דימויים ממגילת רות, או דמות נאהבת נשית, שתכונותיה המהוללות בשיר השירים נמשלות לצורות הארץ ושפעתה [תמונה 7].
מדבריה של רחל ינאית עולה הסבר נוסף להופעתן של דמויות נשיות בלבד בשטיח, אשר מקורו בתחושת התסכול שחשה ביחס למעמדה כ"רעיית הנשיא". כאשר העלתה על הכתב בשנת 1953 את דמותו העתידית של בית הנשיא, היא תיארה את רשמי הילדים שביקרו בבית הנשיא, "וכמה יפה שבבואם בחיבוריהם לדבר על בית הנשיא, הם מיד מתחילים בפרקים מימי השופטים. וכותב לי נער: גם שופטת היתה בישראל, דבורה הנביאה".16רחל ינאית, בית הנשיא. רחל ינאית העמידה את הנער על ההבדלים בין ימי השופטים והמלוכה לבין סמל הממלכתיות שמייצג נשיא בישראל המודרנית, אך מסקנתה היא שגם לסמל יש זכות קיום, ותפקידה לצקת תוכן לבית הנשיא. "ובית הנשיא ורעייתו… ואשר לשופטת בישראל, כמו בעבר הרחוק, יכולה גם במדינת ישראל בעתיד להגיע לאיצטלה של הסמל הרם אישה עבריה… אך במציאות של ימינו כמו שמשותפת האישה היוצרת בהתישבות, כמו שמתגלה בין אנשי הרוח, בין אנשי העט, יכולה היא לתרום את תרומתה ביצירת ההווי בבית הנשיא, ליד הנשיא, יחד אתו. זו משאת נפשי"17שם. [תמונה 8].
כאמור, בין המתווה לבין דוגמת השטיח ישנם הבדלים, שמרביתם ניכרים בהעמדת המרכיבים בקומפוזיציה הכוללת. כך, למשל, בפגישה שקיימו דיין ובורלא עם רחל ינאית, הוסכם למחוק את הדמות הנשית הבוגרת מזוג הנשים, שיכולה היתה לרמוז לזיהוין כנעמי ורות המקראיות. בפועל נותרה דווקא האישה הבוגרת. בשטיח מופיעים שלושה טיפוסי נשים, המסודרות בשישה זוגות: טיפוס ראשון ומרכזי הוא של נשים העומדות משני צדי התמר שראשו בשמיים, לבושות בבגד אדום וורוד, לראשן מטפחת כחולה והן אוחזות באלומת שיבולים. הזוג המרכזי השני, דמויותיו ניצבות משני עברי הדקל רחב הכפות, לבושות בבגד כחול ומטפחת צהבהבה, אוחזות בידן הנוטה כלפי חוץ ענף זית. הזוג הנוסף, סמוך לפינות, לבוש בבגד כחול ובמטפחת אדומה, הדמויות עמודות עמידה סתמית, ידיהן צמודות לגופן המתעקל קמעה ונוטה כלפי שני עצי ברוש. הנשים מכוסות מכף רגל ועד ראש, אולם קווי גופן המעוגלים, נטיית גופן או מחוות ידיהן מעניקים להן מראה מסתורי וחושני כאחד. שינוי נוסף שנעשה בין המתווה לשטיח, הוא הפחתת מספרן של הציפורים האגדתיות; השמטתן מתמונת הדקל המרכזית ושינוי העמדתן בתמונת האמצע השנייה: במתווה הנשים האוחזות ענפי זית מגישות לעברן את ידן השנייה, ואילו בשטיח ידן צמודה לגופן והן נוטות ממרכז התמונה החוצה [תמונה 9].
השטיח הוא המרכיב האמנותי החשוב האחרון שנוסף לצריף הנשיא, אשר תוכניתו כולה שזורה בסמלים ארץ-ישראליים: שבעת המינים מעידים על ברכת הארץ, סמלי השבטים, שבטי ישראל היושבים על אדמתם, המקבילים להצגת גלגל המזלות ולוח השנה החקלאי. הצגה של מרכיבים אלו יחדיו מוכרת מהאמנות הציונית הסימבולית כבר מראשיתה. דוגמה לכך, שהייתה מוכרת היטב לרחל ינאית ויצחק בן-צבי, נמצאת סמוך מאוד לצריף, בבית הכנסת עדס שבשכונת נחלת ציון, בציור קיר שיצר האמן יעקב שטרק ערב מלחמת העולם הראשונה. שם נעשה שימוש בסמלים יהודיים שאומצו כסמלים ציוניים מובהקים.18ראו: נ' שלו כליפא וש' זנגלביץ, "מאה שנים לחלביה", עת-מול, כז, 6 (ספטמבר 2001), עמ' 24–28. יצחק בן-צבי ורחל ינאית היו פעילים מאוד בחיי קהילות העולים מארצות המזרח, במיוחד נקשרה נפשם בנפש עולי פרס שבשכונות נווה שלום ונחלת ציון ובקהילת יוצאי חלב, שבית-הכנסת עדס שייך לה. שיאו של קשר זה היה בהענקת האפוטרופוסות על כתר ארם-צובא ליצחק בן-צבי.
רחל ינאית היא שהכתיבה את מראה דמותו של צריף הנשיא בהתאם לתפיסת העולם שהתוו היא ובן-צבי בשנות פעילותם שקדמו לנשיאות ובמהלכה. ביטוי הישראליות בעיטורי הצריף נשען של שני נדבכי יסוד ששורשיהם בעת העתיקה ובמקרא. ארץ-ישראל – ההיטמעות בה והחיים על-פי מחזור הטבע ועונות השנה, כפי שמבטאים שבעת המינים ושבטי ישראל המעבדים את אדמתם. הנדבך האחר הוא עם ישראל – קיבוץ הגלויות, שיבת ישראל לאדמתו ויצירת הממלכתיות החדשה.
את מקורם של ציורי הנופים, האגדתיים והמקומיים כאחד, יש לחפש בציורי שנות העשרים. המשיכה לנופה של הארץ, לאורה העז ולתושביה בני המזרח, שיש בהופעתם ייצריות ומתח נסתר, עמדו אז בניגוד מוחלט לגולה הקודרת והמאופקת. בהקשר זה ראוי לבחון את בורלא וסגנונו כהמשך ליצירתם של ראובן רובין, אריה אל-חנני ובמיוחד נחום גוטמן בשנות העשרים והשלושים. גוטמן ובורלא, שניהם אמנים ילידי הארץ, שניהם בנים לאבות שהיו אנשי רוח ידועי שם בתנועה הציונית, ושניהם שלחו ידם הן בכתיבה בכלל וכתיבה לילדים בפרט, והן בתחומי הציור והאמנות החזותית. בורלא יוצר בסיפורים שכתב ואייר עולמות מופלאים, שיש בהם ביטויים לשוניים וחזותיים ייחודיים.עודד בורלא כתב ואייר כשישים ספרי ילדים. העצים המופיעים בשטיח מופיעים בצורות שונות באיורי סיפוריו. ראו: ע' בורלא, פשושים ושש, תל-אביב 1982, עמ' 16–17. האידיליה של הנוף, מראות הטבע, דימויי הבתים המקומיים ורועי הצאן או החקלאים המשוטטים בהם ושימוש נרחב בדימויים צורניים מן המזרח שנתפסו כתנ"כיים, היו בשנות החמישים ביטוי להתרוממות הרוח שאפפה את היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר הקמת מדינת ישראל.19 גדעון עפרת, על הארץ, ירושלים 1993, עמ' 513.
הצריף כולו, ובמיוחד השטיח, העמידו נדבך נוסף, ממלכתי, בהגדרת זהותה של הישראליות החזותית. דימויי הנוף המקומי – הפשוט, הקליל, המואר – נקשרים לתנ"ך ולנופיו שלא באופן מאולץ, בניגוד לסגנון הציוני המוקדם הנוטה לסימבוליות ולאילוץ הנוף. בתוכנו ובצורתו ביטא צריף הנשיא מסר של הסתפקות במועט, ועם זאת את הצורך ביצירת אמנות שתהיה על טהרת המקומיות, הן בחומריה (כגון עץ הזית) והן בדימוייה. צריף הנשיא היה ל"חלון הראווה" של הישראליות הממלכתית, ולכן יש לראות בו עבודה ייצוגית וייחודית, בהתאם להכרזה המפורשת של יצירת מודל ברוח של "פשטות ואמנות" [תמונות 10, 11].
לאחר מות יצחק בן-צבי נתגלע ויכוח בין רחל ינאית, שרצתה להמשיך לקיים את מפעלותיו של בן-צבי בצריף, ובין דוד בן-גוריון ואחרים שקבעו שבמקום זה ראוי שיהיה משכן נשיאי ישראל הבאים אחריו. במכתב אישי לרחל ינאית נימק בן-גוריון את עיקרי עמדתו בשאלה זו וחיווה את דעתו על הדימוי והסמל שנוצקו בבית הנשיא בימי כהונתו של בן-צבי:
יצחק ואת שיוויתם לבית הנשיא הדמות היחידה במינה שהוא קיבל, אבל דמות זו שוותה לבית הנשיא. ליצחק קדם בנשיאות ד'ר חיים ויצמן… ויצמן ישב ברחובות, מת ברחובות ונקבר ברחובות, ולא היה קרוב יותר מדי לעם בישראל… ויצמן היה איש מתקופת הציונות ובחלקה הגדול מהציונות בגולה.יצחק היה בן הארץ, ויותר מחמישים ושש שנותיו פעל בארץ, ולרוב בירושלים, ולא היה איש כמוהו קרוב לעם ישראל, לכל העם בישראל על כל עדותיו ושבטיו, בין יהודים ובין ערבים, וכולם אהבוהו. הוא (ואת) הפך את בית הנשיאות לבית העם, הוא עיצב דמות מיוחדת של בית הנשיא – כבית העם ואסור לשנות מטבע זה שהוא טבע… אבל יצחק עיצב דמות נשיא ובית נשיא… הדמות שעיצב, והבית שבו נתגלמה דמות זו – והחומר והרוח לפי הכרתי העמוקה צמודים – יעמדו וישפיעו זה על זה.20מכתב מגן-גוריון לרחל ינאית בן=צבי, מיום ט' באייר תשכ"ג, (3 במאי 1963), ארכיון למורשת בן-גוריון, 51853. תודה לד"ר צבי צמרת שהביא לידיעתי את תוכן המכתב ומסר לידי עותק ממנו.
מאמר זה נכתב בעקבות עבודת אוצרות לשימור צריף הנשיא בן-צבי במסגרת עבודתי ביד יצחק בן-צבי. תודה לפרופ' נורית כנען קדר על עצותיה ותמיכתה.
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "מותר", גיליון מס' 11 (תשס"ד), אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ. עמ' 49–56.
הקישור הועתק
