ציור בר-מזל של מבואת בית פפרמן בבית המרגוע בקיבוץ מעלה החמישה אבד ואז מצא את דרכו חזרה לבית האוסף. גם זהות הצייר התגלתה ממש במקרה
בביקור האחרון של משלחת ‘ארץ חפץ’ במעלה החמישה סיפרה נורית גנני, מנהלת בית האוסף, את סיפורו הלא-יאמן של ציור התלוי על אחד מקירות הציורים במרכז בית האוסף, ואשר חלקם אינם רשומים עדיין – מלאכת הרישום אמנם התחילה בשנת 2019, אך בבית האוסף אלפי חפצים ורישום האוסף עדיין לא הסתיים.
קיר אחד מוקדש לציורים ומלאכות יד מעשה ידי מבריאים ששהו בבית המרגוע בקיבוץ. אי אז באמצע המאה, לפני קום המדינה ואחריה, היו עובדים במקומות עבודה מאוגדים יוצאים להבראה לבדם, לא כבילוי משפחתי אלא כהתאווררות שתהפוך אותם לעובדים טובים יותר (מצב שהפלה עובדים שלא היו חברי הסתדרות ונשים רבות שכאימהות במשרה מלאה לא היו זכאיות לכל הבראה). עיקר התעסוקה היה קריאה, כתיבת מכתבים וגלויות הביתה, משחקי שחמט, רכילות, מנוחה, שאיפת אוויר צח, ספורט לסוגיו, אוכל – ידיעה ב’דבר’ מ-9 ביולי 1954 (שאמנם עוסקת בבית הבראה אחר אך משקפת היטב את תרבות ההבראה בישראל של שנות החמישים) מדווחת בהתפעלות על שש ארוחות ביום ומבריאה המצוטטת בידיעה מתלוננת שעלתה כארבעה ק”ג בשהותה בבית מרגוע. “ובערב”, מסבירה הידיעה ב’דבר’, “משחקי-חברה וקונצרט-תקליטים והקראות והופעת-אמן והצגת קולנוע וקבלת שבת”. בין ארוחה, משחק ומנוחה ציירו המבריאים את מבני בית המרגוע, את הנוף הפתוח והמרהיב של הרי ירושלים הנשקף מן הקיבוץ ואת הסביבה המיוערת והמשובבת עין, שמהם אפשר להתרשם בתמונות ההיסטוריות של הקיבוץ, במיזם ישראל נגלית לעין.
המבריאים הקבועים שהיו מגיעים מדי שנה בשנה, וכבר היה להם חדר קבוע ושולחן קבוע, קשרו קשרי ידידות עם חברי הקיבוץ שעבדו בבית המרגוע ושהכירו היטב את העדפותיהם הקולינריות של האורחים, את תחביביהם ואת ההיסטוריה האישית. לעתים היו המבריאים מביאים עימם כאות הוקרה שי קטן שהכינו ומסגרו מבעוד מועד – ציור, רקמה או רפרודוקציה שנגזרה מן העיתון ומוסגרה. בבית האוסף במעלה החמישה ציורים ועבודות שנוצרו הוא הובאו בידי מבריאים, וחלקם נושאים הקדשה, למשל לדורקה אורנן שעבדה בבית המרגוע וניצבת שלישית מימין בתמונה הקבוצתית.
הציורים שלא נלקחו לחדר למזכרת נתלו בבית המרגוע ועיטרו אותו. לפני שיצרה במו ידיה את תפקידה כמשמרת ההיסטוריה בקיבוץ, עבדה נורית בתחום כוח האדם בבית המרגוע שהפך ברבות הימים למלון. החדרים והטרקלינים היו מעוטרים בציורים מעשה ידי מבריאים. נורית, שידעה מה חשיבותם ההיסטורית, אספה אותם ותלתה במשרדה בבית המלון, וכשעזבה את עבודתה שם, הבינה שאם לא תפקיד את הציורים למשמרת במחסן האלטע-זאכן שלה (עוד בטרם הפך לבית אוסף) הם ירדו לטמיון. ואכן כך היה: ציור אחד שחיבבה במיוחד, אשר תיאר את מבואת בית פפרמן (שעל ההיסטוריה שלו ראוי לכתוב ארוכות: המבנה הוקם בשנות הארבעים ונועד להיות בית הבראה לעובדי חברת האשלג הארצישראלית בים המלח אך לא הושלם. בתקופת מלחמת העצמאות שימש בסיס לכוחות הפלמ”ח באזור, ובשנת 1955 הפך למבנה בית המרגוע של קיבוץ מעלה החמישה), נעלם יום אחד מן המלון ועקבותיו לא נודעו. על הציור היה חתום צייר עלום שם: י. לם, והוא מתוארך 1956.
חלפו עשרים שנה בערך, בית האוסף כבר קרם עור וגידים והפך למוזיאון פעיל בניהולה של נורית המתעד את תולדות הקיבוץ והארץ ומושך מבקרים רבים, וביום גשום אחד קיבלה נורית שיחת טלפון מכלתה תמר. בביקור מקצועי במשרד עורכי דין בהרצליה ראתה להפתעתה על הקיר ציור של מקום שהיה מוכר לה היטב – מבואת בית פפרמן. תמר לא ידעה שנורית מחפשת אחר הציור, אך עקב עיסוקה הרב בתולדות מעלה חמישה ידעה שתתעניין ושלחה לה תמונה שלו. חיש מהר קיבלה שיחת טלפון דחופה מנורית: זהו הציור שנעלם מן המלון לפני לא מעט שנים! בירור קצר עלה כי עורך הדין שהה שנים לפני כן במלון במעלה החמישה, ראה את הציור מונח בקרן זווית, ובמחשבה שאין בו צורך לקח אותו עימו. הציור היה תלוי שנים רבות בביתו, אך אשתו ראתה את המעשה בעין רעה ודחקה בו להשיב אותו לבעליו. כדי לחמוק מן התזכורות העביר אותו הקונה במשיכה למשרדו, שם היה תלוי שנים ארוכות. לבעלים הלא-חוקי היה קשה להיפרד מן הציור, והוא הציע שהיות שהיום גשום ותמר מלווה בבתה התינוקת, אולי תיקח את הציור בפעם אחרת. אך נורית ידעה שמה שאינו נעשה מיד סביר שכבר לא ייעשה, והוחלט שהציור יושב מיד למקומו הראוי – מעלה החמישה. כך, ביום גשום וסוער, בעודה נושאת ביד אחת את בתה התינוקת וביד השנייה את הציור, השיבה אותו תמר למקומו ההיסטורי.
גם לאחר ששב אל בית האוסף לתולדות מעלה החמישה לא הייתה זהותו של הצייר ידועה. אבל הציור הוא כפי הנראה בר מזל במידה יוצאת דופן, ויום אחד, בטיול עם חברים, שמעה נורית את אחד מידידיה הוותיקים, קובי לם ממעיין ברוך, משוחח עם אשת המחלקה להיסטוריה חזותית ביד יצחק בן־צבי שחקרה לקט קריקטורות שהיה שמור בארכיון חברת החשמל, ואשר צייר אביו שהיה מהנדס בחברת החשמל. נורית הסתקרנה, ושאלה אותו מי היה אביו והאם שמו פותח מקרה באות י’. ואכן, ראו זה פלא, שם האב היה יצחק לם. במהרה הבינה נורית, שלא תיארה לעצמה שהציור קשור למכר ותיק, שהאב, עובד חברת החשמל, אכן היה צייר חובב, ואחיו של הצייר המפורסם הרבה יותר שמואל לם.
המשפחה התגוררה בקריית חשמל שבקריית חיים, השכונה שהוקמה ביוזמתו של פנחס רוטנברג עבור עובדי חברת החשמל. בימים ההם, ימי הוועדים והנופשים הקיבוציים, היו עובדי החברה יוצאים לבתי מרגוע שונים – בהם בית המרגוע במעלה החמישה. האב שהה במעלה החמישה בשנת 1956, שנה לאחר חנוכתו המחודשת של בית פפרמן, צייר את מבואת המבנה, והותיר את הציור למקום כאות הוקרה. כיום שוב תלוי הציור במעלה החמישה ומספר, יחד עם אלפי חפצים האחרים, את סיפורו של הקיבוץ בהרי ירושלים.
הקישור הועתק
