ביקור ראשון, מוזיאון מורשת צאן ברזל
יום שלישי, שבע בבוקר, אני יוצאת בדרך דרומה לצאלים, לשלושה ימים של משלחת חקר בפרויקט 'ארץ חפץ' במוזיאון מורשת צאן ברזל. שנים של הליכה בחללי מחסנים מוזיאליים הפכו אותי לציידת של סימני עיצוב וייצור, מחפשת קצות חוטים של מחשבות, רגעים של רגישות תכנונית, התלבטות, מלאכת שרטוט, גילוף, בניה. העיניים שלי מחפשות את הטעויות, את הסקיצות שנשמטו, את הרעיונות שלא עזבו מעולם את שולחן העבודה. בדרך אני מקשיבה לשיחה של של פרופסור אראלה חוברס עם גיל מרקוביץ על ראשית התרבות החומרית. "לפעמים," אומרת אראלה, "אנחנו מוצאים גרעיני אבן וסביבם כל הפלחים והנתזים וכל שנותר לנו הוא לדמיין את אותו אדם יושב על הקרקע שקוע במלאכתו, ולפעמים הגרעין נישא על ידו למרחקים גדולים כי הוא היה חומר גלם נפלא לעבודה." הנוף מתחלף לאט לאט מירוק לצהוב. אני מביטה החוצה וממלמלת לעצמי, "מדהים, כאילו לא עברו אלפי שנים… הידיים שלנו הן עדיין המפתח ליצירה חדשה".
חפצים מלווים את התרבות האנושית כמעט מראשיתה. מערכת היחסים שלנו איתם מורכבת, מסועפת ותלויה בחומרי הגלם, בתפקיד של החפצים, ביוקרתם או בחשיבותם הפולחנית. למדנו לשאת איתנו את החפצים ממקום למקום, לתת להם במה במרחב הביתי, במרחב הציבורי, ולאט לאט למדנו לאסוף אותם, לשמר ולשמור אותם. רבים מהם הצטברו באוספים פרטיים וקיבוציים, בבתי מלאכה, במחסנים, בוויטרינות זכוכית כבדות. מי שאסף, באהבה ושימת לב קפדנית, זכר את ההקשר, את הסיפור, את הדרך של כולם אל האוסף. מי מבחירה ומי בהכרח, מצאו את עצמם עומדים על הדשא ומנקים בזהירות שיירי שמן מכונות משלדי ברזל של מכונות וארגזי פריטים. מפגש איתם הוא החוויה הקרובה ביותר שיש לנו היום לחדרי הפלאות ההיסטוריים, ראשיתם של המוזיאונים, פריטים שמגדירים מקום.
אני חוצה את הדשא הגדול. "כן כן תמשיכי ישר, כבר תראי את המוזיאון," מכוונת אותי חברת קיבוץ שנשענת על דלת המזכירות ומחייכת אל מול המבט המחפש. אני מחייכת. שנה שלמה של מפגשים בזום, ניסיונות נואשים להעביר דרך רעיונות מתנקזת לחיבוק אוהב עם כל מי שעד לרגע זה היה שם ופנים סביב שולחן עגול. מתחילים בקפה ועוגיות. כל מה שאני מחכה לו הוא להיכנס פנימה. לצידי מתנדבות ותיקות שזה להן הפרויקט השלושים, ומתנדבים בני עשרים וקצת סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון שימשיכו את בליץ שלושת הימים לשנה של עבודה מקיפה. נכנסים פנימה, תכלת הקירות, הקרירות הנעימה, ככה בדיוק דמיינתי אותו. אני מזהה את היד המתכננת של 'טחנה לעיצוב' – קו סגנוני ישיר וכן, בהיר וקריא הפך בית ילדים ותיק ואוסף עצום של בית מלאכה למוזיאון.
מוזיאון, יש!
כמו בכל משלחת היום הראשון מוקדש להיכרות עם המקום, עם ייחודו של האוסף, עם האנשים, עם המערכת. "זה לא טוען", "זה נמחק לי", לצד שאלות של צורה וגודל, תהליכי עבודה וגילויים מרגשים של אירועים היסטוריים. אבל לפני הכל, בעז קרצ'מר מציג לנו את סיפור המוזיאון, האוסף, סיפור משפחתו. סבא של בועז שפתח בית מלאכה קטן בחדר קדמי שמאחוריו חנות הלבשה נשית לקהילה החרדית. הוא מציג את תנועת היד של סבא שלו מסביר לנשים לאן ללכת ואני מסתכלת על פרופ' צבר שמקשיב לבעז וכולו חיוך כשהוא מדמיין את ירושלים של פעם שחיברה תעשייה ואהבה, דת ועבודה עברית באותם מקומות עצמם. אני נזכרת בדפוס סלומון, שייסדו בסוף המאה התשע עשרה יואל משה סלומון ומיכל הכהן; במכונות הדפוס הידניות. אני חושבת שהייתי בת חמש לערך כשליוויתי את אבא שלי, מאייר ומעצב בעיתון 'למתחיל', לבית הדפוס. את מראה הצבע השחור שהיה טבוע בידי המדפיסים, את הריח המיוחד, ערבוב של נייר, דבק ודיו, את רעש יניקת האויר של זרועות המשיכה ותנועתן, מערמת הנייר אל הגלופות… כילדה זכיתי לקבל אותיות בדיל שיציקתן לא צלחה, לנסות את מזלי בהדפסה "עד שאבא יסיים לעבוד". אולי בזכות חוויות הילדות האלה, המפגש עם אוסף קרצ'מר הוא כל כך עוצמתי, גם עבורי.
"ואז, במשך חצי שנה," מספר בועז, "לקחתי בבגז' של האוטו חלקים, קופסאות, מגירות, שרטוטים, כלי עבודה והתכתבויות." אבל מאותו הרגע עברו עוד שנים עד שהאוסף נכנס למעון של קבע – מוזיאון מורשת. בין הקירות עשרות שנים של עבודה, סבא, אבא, דוד ובועז שלא עבד בבית המלאכה, אבל אסף אותו באהבה, שמר עליו, ניקה אותו ועכשיו הוא מציג אותו באהבה ובגאווה.
לא קל לארח משלחת רישום באוסף, בבית, במרחב שבו אתה יודע בהושטת יד איפה כל דבר נמצא. ולכל אחת ולכל אחד יש דעה, יש מה לומר והשאלות רבות ומגוונות. "איך קוראים לזה – גלופה? תבליט? שטאנץ? מה בא קודם? איך ייצרו את הפריטים ומי היו המזמינים?" ובועז עונה באריכות וסבלנות כשהוא נע בינינו, מביט מקרוב, מרים מכסים של זכוכית כבדים ומתרגש לספר עוד ועוד אנקדוטות נפלאות אודות סבא ואבא שהכינו סמלים להגנה, לאצ"ל וללח"י, לצה"ל, לעיריות, למוסדות לאומיים וגם לסדרנים באגד, לאחיות ולדוורים בדואר ישראל. כל ויטרינה היא עולם ומלואו. העין לא מפסיקה לגלות פריטים חדשים.
הצוות נכנס לעבודה. מי שמצלמות, מי שכותבות, כפפות על הידיים וסרגל קנה מידה. אנחנו משתדלות להספיק כמה שיותר. בין החדרים מתהלך במבט דואג דויד ביגלאייזן, המשמר המיתולוגי, בגבות מכווצות הוא מסביר באריכות שמה שנדמה כמו צבע, הוא בעצם סוג של קורוזיה, ומנסה שלא להיבהל מכך שחלק מהאוסף נמצא בחוץ וחלקו בפנים… "נסה לדמיין" – אני אומרת לו – "מה היה קורה לו באמת אבא של בעז היה זורק הכל לפח"… אוי ואבוי.
המוזיאון הפך לחדר עבודה, חפצים נעים מתוך הוויטרינות אל שולחן הצילום, נפתחים כרטיסי חפץ ויותר ויותר הגדרות ממלאות את שורות האוסף. עוד ועוד פריטים נחשפים ופרופ' שלום צבר וד"ר נירית שלו כליפא מרחיבים את היריעה אודות עבודות בצלאל בוויטרינה הראשונה. תבליטי משה, גלופה וכריכה, תבליטי קבר רחל ושבו בנים. אני לא חושבת שאי פעם יכולתי לגעת בהיסטוריה כל כך מקרוב. לחוש את החריטות על הגלופות ולדמיין את השיחות שהיו ביניהם… קצת כמו היום. בשיחה עם מזמין "שהחלון יהיה גדול והשמש במרכז, המבט אל האופק והעץ, אם אפשר, הפוך".
"בפלסטינה חייבת האמנות לצעוד יד־ביד עם התעשייה. אנחנו חייבים להתאימה לחיי היומיום שלנו כמו בימים של פעם" אמר בוריס שץ ב-1914. העבודה לא תסתיים כשנצא החוצה. היא רק מתחילה והיא מחפשת עוד אוהבי חפצים והיסטוריה כמונו, שיבואו לשלושה ימים כחלק ממשלחת חקר לרשום ולקטלג אוספים שהם אנחנו.
הקישור הועתק
