גביעים של תכלת, פרחים וזהב: סיפור מסע

---

מה עושים כאשר על המדף בכספת יושבים צמד גביעי זכוכית חינניים מטיפוס Ranftbecher (כלומר, “גביעי צמיג” על שם התפיחה דמוית הצמיג שבבסיסם), תכולים, מעוטרים בזהב, בפרחי שקד באמייל ובסמל המדינה, וברור שהם יחידאיים ונעשו בעבודת יד? ללא חתימה, מסמך מלווה, תיעוד במסמכי האוסף או השתייכות לקבוצת חפצים מזוהה נראה שאין טעם לנסות ולגלות מי היוצר ומה סיפורם. כך חשבנו, אבל השאלה לא נתנה לי מנוח. 

כדי לנסות ליצור קצה חוט, ניגשתי איתם לשתי אוצרות זכוכית בשני מוזיאונים בולטים, ושאלתי לדעתן. התשובות, שלא במפתיע, היו סותרות. האחת הניחה שיוצרו בהזמנה מיוחדת בארץ והמליצה לחפש פריטים ישראליים דומים. השניה חשבה דווקא שמוצאם בצ’כיה וציינה שהיו סדנאות שהכינו פריטים בהזמנה, ושאולי הוזמנו במיוחד בידי בית הנשיא או כמתנה עבורו. בית הנשיא בתקופת יצחק בן צבי היה ידוע בהקפדתו הרבה על קניית אמנות ישראלית בפרט ותוצרת הארץ בכלל, ולא סביר שהיה מזמין כלים לשימושו בחוץ לארץ, אך מתנות מדיפלומטים, שגרירים וסתם אישי ציבור דווקא מצויות באוסף בשפע. הייחוס לצ’כיה שימש לי כנקודת מוצא. בית הנשיא היה אבן שואבת לכל שדרות העם, והנשיא יצחק בן־צבי היה מקיים כינוסים עממיים בחגים ובראשי חודשים ובהם היה מארח את נציגי עדות ישראל השונות. גם שגרירים ונציגי מדינות זרות ביקרו בו לעתים תכופות, והנחתי שאולי התקבלו הגביעים כמתנה מדיפלומט זה או אחר. לפיכך ניגשתי לארכיון עיתונות יהודית היסטורית וסרקתי עיתונים משנות ה-50 וראשית שנות ה-60 (שנות כהונתו של יצחק בן־‏צבי) בחיפוש אחר דיווח על מפגש עם נציג צ’כוסלובקיה. אחרי רפרוף על כמה וכמה מאות ידיעות משנים אלו הכוללות את המילים “נשיא” ו”צ’כוסלובקיה”, מצאתי שלוש ידיעות קצרות המדווחות לא על אורחים זרים, כי אם על אירוחם של יוצאי צ’כוסלובקיה בצריף הנשיא בראש חודש טבת, נר שמיני של חנוכה, 26 בדצמבר 1954. אחת מן הידיעות הללו, שנדפסה בעיתון “זמנים” (עיתון המפלגה הפרוגרסיבית אשר יצא לאור במשך פחות משנתיים) ב-27 בדצמבר 1954, מונה את התשורות שהעניקו יוצאי צ’כוסלובקיה לנשיא בערב זה, ובהן “מערכת חרסינה וזכוכית שצוירה ונוצרה במיוחד על ידי דב ינוביץ”. כאן נזקפו אוזני – הלא לפנינו זכוכית מצוירת והקשר הצ’כי כאן יכול להעיד שהגביעים הם הם חלק מן המתנה המתוארת.

ניגשתי אפוא לחפש את דב ינוביץ. ראשית חוכמה גיליתי שאחד, דב ינוביץ, תועד ברשומות המדינה בשנת 1961 כשותף בבית החרושת ארטיס לליטוש זכוכית לצד אחרים, בהם איגנץ רוט (נפטר 1959), פאול רוט – כנראה בנו, ואחרים ששמם אינו מצוין. הבעלות על בית חרושת העוסק בזכוכית, כך הייתי בטוחה, מקרבת אותנו צעד נוסף לפתרון התעלומה. על ארטיס קראתי בארכיון עיתונות יהודית היסטורית כתבות המתארות את פעילותה בשוק הכלים, ושם למדתי שהחברה ייבאה כלי זכוכית ופורצלן מצ’כוסלובקיה ומיפן, עיטרה אותם בבית המלאכה שישב ברמת גן ומכרה אותם הלאה, ולעתים אף ייצאה אותם. מכתב למערכת “קול העם” בשנת 1952 אף הלין על הנוהג הגוזל עבודה מפועלים במפעלים ישראליים. שבתי והתעודדתי מן הראיה שעשויה ללמד שהכלי יוצר בצ’כוסלובקיה ועוטר בארץ, פתרון המיישב את הסתירה בין חוות הדעת. מן הכתבות הללו גם למדתי את שמו של בעלים נוסף של החברה, יוסף טאובר (נפטר 1957), וכי טאובר זה הסתבך בפרשיית שחיתות שספיחיה היו כרוכים בשמו של עמוס בן־גוריון, בנו של דוד בן־גוריון ומפכ”ל המשטרה. מפרסומות למדתי שהחברה ישבה ברחוב המעיין 12 ברמת גן, ובמדורי הדרושים מצאתי הצעות עבודה לצייר או ציירת לעיטור זכוכית וחרסינה.

כאן התחלתי לחפש אחר חפצים שייצרה ארטיס, בתקווה למצוא פריט דומה שיאפשר גזירת מסקנות ויעיד שאכן גם הפריט שבידינו נוצר בוודאות בידי דב ינוביץ זה. באתרים של בתי מכירות פומביות, באיביי ובקבוצות אספנים בפייסבוק מצאתי כמה עשרות כלי ארטיס שנתנו בתחילה פתח לתקווה: מדובר בכלי פורצלן (ולעתים נדירות זכוכית) נאים, מעוטרים בפרחים ובפסי זהב. לצידם ייצרה ארטיס אגרטלים קטנים, נאים, מעוטרים במשיכות מכחול מופשטות בצבעים עזים. אך עד מהרה למדתי שהפרחים הם דקאלים – מדבקות הנקנות מוכנות ומוצמדות בשריפה חוזרת לכלי, ובכל מקרה הסגנון לא היה דומה דיו. 

היות שכלי ארטיס הכזיבו, חזרתי להתחקות אחרי דב ינוביץ, בתקווה למצוא עדות נסיבתית אחרת. זה המקום לציין שינוביץ הוא שם משפחה נפוץ למדי בקרב יהודי מזרח ומרכז אירופה, ושיטוט באתרים כגון MyHeritage או בעיתונות יהודית היסטורית מניב כמה וכמה דב ינוביץ, ומכאן הצורך לוודא שאיתרנו את האדם הנכון. בחיפוש בארכיון “בנתיבי העפלה” התגלה אחד, דב מרצל “מרצי” ינוביץ, יליד קז’מרוק שבסלובקיה, שהעפיל לארץ ב-1940 על סיפון הספינה “אוריון”. אמנם בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון מצאתי שהצהיר כי הוא נפח ובספר היזכור לקהילת קז’מרוק למדתי שאביו ליאופולד היה סוחר עורות, אך תרצתי את העדר הקשר לאמנות ולזכוכית בכך שרצה להיכנס לארץ כבעל מקצוע שימושי; ואולי אכן היה נפח, אך נקרתה בפניו הזדמנות עסקית וכך הגיע לתחום זה, ובמקרה זה לא הוא שהכין את הכלים אלא אמן או אמנית מבית החרושת שבבעלותו, והדיווח לא דייק בהבחנה שבין היוצר ובין מעניק המתנה. 

בנקודה זו אזל המידע וחששתי שהגעתי למבוי סתום, אולם כאן צץ מקור נוסף – הספר “שבטי ישראל בבית הנשיא” (הוצאת דביר, תשי”ט, עמ’ 202), המתאר את כינוסי ראשי החודשים בבית הנשיא. שם נוסף פרט קטן אך הרה גורל: הספר מתאר את האירוע ואת המתנה ומוסיף שדב ינוביץ זה הוא עולה חדש, כזכור, מדובר ב-1954, כך שמי שעלה ב-1940 לא יהיה עולה חדש בשלב זה. הנחתי לדב ינוביץ’ מקז’מרוק, אחורה פניתי ושבתי להתעמק ברשימות העולים, הפעם הרשימות הרשמיות שערכה מדינת ישראל לאחר קומה. ואכן, שם נמצא דב ינוביץ אחר, יליד 1912, שעלה לארץ ב-4 במאי 1950 על סיפון הספינה “קוממיות”, עם אשתו דוברוסלבה ינוביץ, ילידת 1926. האם דב ינוביץ זה הוא אותו דב ינוביץ יליד 1912 הקבור בעינת לצד אשתו דבורה ינוביץ, ילידת 1926? סביר להניח. שמה הלועזי של אשתו יוכל לעזור באיתורם ברשומות קודמות; לא סביר שבצ’כוסלובקיה נרשם אדם בשם “דב” ללא כל שם לועזי. כידוע לנו, פקידי העליה היו בעלי הסמכות לעברת, לעתים בשרירות לב, את שמות העולים, ואין פלא שכך קרה. הפלא הוא כיצד ניצל שמה של דוברוסלבה מעברות באבחת עט וחותמת. קיבלתי כהנחת עבודה את שנת הלידה של דב זה, ונעזרתי בה כדי לאתר אותו בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון, שם קיוויתי שאמצא את שמו הלועזי ואוכל ללמוד עליו דבר מה מרישומים בארץ מוצאו.

מתוך ינוביצ’ים רבים ילידי 1912 נמצא אחד, וויטק (Vojtech) ינוביץ הנשוי לדוברוסלבה, ואשר שנות הלידה שלהם תואמות – דב שלנו. מכאן הגעתי לרשומות ארגון הפליטים העולמי בארכיון ארולסן לנפגעי השואה וקרבנותיה, ושם, הפלא ופלא, נמצא פירוט הכשרתו ועיסוקיו של וויטק-דב ינוביץ. המסמך נערך בווינה, אחרי שנמלט מצ’כוסלובקיה וטרם עלייתו ארצה. דב נולד בחוסט, שהיתה ספק אוקראינית ספק צ’כית, כלומר, עברה בין המדינות עם חילופי השלטון התכופים, וכך שלט ביידיש, בצ’כית, בגרמנית, בהונגרית וברוסית. הוא למד בבית הספר המקצועי בברטיסלבה בשנים 1927–1929, ואחר כך התקבל לעבודה במפעל זכוכית בקריבסקה (Chribska), שם עבד עד גיוסו לצבא בשנת 1934. בשנת 1936 החל לעבוד בסדנת זכוכית במורבסקה אוסטרבה (Moravská Ostrava), עד שגויס שוב לצבא ב-1938, ואף שקל להצטרף ללגיון הזרים הצרפתי. אחר כך החלה השואה, והוא נאסר בידי השלטונות ונשלח לפלוגות העבודה, לאושוויץ, משם לגטו ורשה ואז לדכאו. אחרי המלחמה חזר דב לצ’כוסלובקיה, התחתן עם דוברוסלבה, שב לעבוד בקריבסקה, ואחר כך עבר למפעל בהיידה (Haida/Hajda), שב-1948 שונה שמה לנובי בור (Nový Bor). בשנת 1949, לאחר שסרב להצטרף למפלגה הקומוניסטית, נאסר ופוטר באשמת חבלה בעבודה (האשמה נפוצה תחת המשטר הקומוניסטי) ובאותה שנה ברח מצ’כוסלובקיה והגיע לווינה בדרכו לארץ. בהצהרה שנתן לארגון הפליטים העולמי הוא אומר כי הוא בעל מלאכה אמן בכל האמור בזכוכית, וכי הוא מבקש לבנות את חייו במדינה דמוקרטית. שבתי לחפשו במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ביד ושם, ובדפי העד שנתן מצאתי גם את כתובתו – קריניצי 12 ברמת גן, בקרבת מקום לבית החרושת שבבעלותו, שבימי יוסף טאובר ישב ככל הנראה ברחוב פינסקר 2 בתל אביב ובימיו של ינוביץ ושותפיו עבר לרחוב המעיין 12 ברמת גן. 

חיפוש באתרי מכירות פומביות, מוזיאוני זכוכית ואוספים העלה מציאות שהן בבחינת חותמת אישור: בקריבסקה, במורבסקה אוסטרבה ובנובי בור יוצרו, בתקופתו של דב ושנים רבות לאחר מכן, כלי זכוכית מוזהבים ומעוטרים באמייל בדגמים זהים לכלי שבידינו – מגינים וקרטושים מסולסלים ומסוגננים ברוח ברוקית, בתוכם רשת מעויינים וסביבם פרחים בהירים ועלים. הטכניקה והסגנון מקורם למעשה בוונציה, אולם בוהמיה ומורביה מצטיינות בייצורם. דב ינוביץ למד את מלאכת עיטור הזכוכית בעבודתו ארוכת השנים בצ’כוסלובקיה והביא אותה עימו ארצה. אף שבית המלאכה שבבעלותו לא ייצר חפצים דומים אלא התמקד בפורצלן ובעיטורים שונים בסגנונם ברוח הזמן ועל פי הביקוש בשוק המקומי, ניצל האמן לצורך מאורע זה את הידע שבידיו, את כישוריו ואת הציוד, החומרים והמשאבים שבסדנאות בית החרושת להכין לכבוד הנשיא ולכבוד המדינה הצעירה צמד (ואולי יותר) חפצים יוצאי דופן, חינניים במידה מעוררת השתאות, האוצרים בחובם, ללא מילים, סיפור חיים והיסטוריה שלמה. 

---