הרהורים על קרמיקה ישראלית ועל משמעה בימים קשים
פרסום חוזר, 5/8/2025. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת לתרבות חומרית 1280, גיליון 46, מו"ל אמנים יוצרים בישראל, אגודת אמני הקרמיקה.
מה חפץ לי בימים כבדים אלו. לאחר 7 באוקטובר 2023 נחלשה בי היכולת להתבונן מרחוק ולגייס מחשבות בהירות. לא תיארתי לעצמי שכותרת הכתבה 'חפץ לך מכורתי' תשנה את משמעותה באופן חד כל כך.
בימים 'ההם' כשהאופק היה ציון חמישים שנה למלחמת יום כיפור, התעניינתי בשינויים שחלו בשנים שלאחר 1973 במרחב המצומצם שבין ספרים לחפצים על מדפים בפרהסיה של בית ישראלי. המלחמה שאנו עדיין מצויים בה כיום, בדצמבר 2023, משנה קווי מחשבה, ועם זאת מציפה זיכרונות מהמלחמה ההיא. בחרתי לכתוב על דמויות מחומר קרמי שנועדו להיות חפצי מדף ועשויות לשמש גם כחפץ מזכרת, שנוצרו במפעלים של התעשייה הקרמית בארץ מקום המדינה ועד שלהי שנות השבעים. הצילום המצורף משך את תשומת ליבי. התבוננתי בו והתבוננתי. זיהיתי את מר קפלן יושב על כורסה בדירתו שעל הכרמל, מקשיב לרדיו המונח לצידו על כוננית מדפים צמודה לקיר. כונניות דומות היו בבתים רבים בשנות החמישים, השישים והשבעים. ניתן היה להניח עליהן מכשיר רדיו גדול, ועל המדפים ספרים, צילומים וחפצים אחרים. ענין של טעם. האומנם? בהיתי בבוהה. הצילום נצרב בזיכרוני.
נזכרתי בשלוש דמויות קטנות על אחד המדפים. המוח הוא איבר רב תחבולות שכן בהמשך נשלפו ממחסן הדימויים השמור בראשי עוד חפצים, התמקמו בחזית המחשבה ולא נתנו לי מנוח. הדמויות מהמדף של קפלן נוחות לזיהוי הודות למבנה הצורני שלהן – החלק התחתון בצורת משולש שווה שוקיים שבקצהו כדור ועליו מונח חפץ. המשולש מכוון לגוף עטוף בגד, הכדור הוא ראש עטוי כיסוי, והחפץ הנישא על הראש הוא אחד מאמצעי הזיהוי של הדמות (אטריבוט).[1] אני לוקחת לידי את הדמות האמצעית מהמדף. הפנים וכפות הידיים הם האברים הגלויים היחידים. הדמות עטויה בגד כהה ששוליו רקומים, על ראשה מונח סל. גובהה כ-11 ס"מ, ובצידה האחורי חרוט 'לפיד'. בספרו על מפעל לפיד כתב קובי קלייטמן על דמויות קטנות שעיצבה אלסבת כהן באמצע שנות החמישים.[2] מגוון דמויות, 'מעין משפחות שלמות'. המושג משפחה דאז חייב תיאור מסורתי של אבא, אמא וילדים, ואכן בצילומים נראות דמויות בגדלים שונים. היום הייתי משתמשת במושג 'קהילות' כדי לתאר את הקבוצות, בין שההשראה להן הייתה העלייה הגדולה באותן שנים ובין שתושבי הארץ. נשים שנושאות על ראשיהן כדי מים או סלים היה מראה מקובל בקרב הבדואים ובכפרים הערביים. בצילום אחר בספר נראות דמויות קטנות גלויות ראש כשההשראה לדגמי השמלות הלבנות שלהן ככל הנראה בתרבות אירופה. הדמויות יוצרות תחושת סימפטיה, הצבעוניות נעימה. כחפצי מזכרת הן נוחות לאריזה, קלות משקל, חופש הבחירה נתון בידי הקונה. הוא יכול לרכוש דמות אחת, יכול לרכוש דמויות שונות. ייתכן שהדמויות שיבחר יבטאו את דעותיו הפוליטיות. מדוע בחר מר קפלן שלוש דמויות של פלחיות?
הדמויות המוזכרות בכתבה זו נוצרו במפעלי קרמיקה בארץ. ייצור חפץ במפעל תעשייתי משמעותו תהליך תכנון וייצור רב-שלבי במעורבות גורמים רבים. לאחר הרעיון והסקיצות הראשונות דנים באפשרויות הייצור, ובשלבים אלה מעורבים מהנדס המפעל, בונה המודלים, המומחה להכנת תבניות וגם האחראים על השיווק. כלומר מדובר בדימויים שיוצרו, שווקו וגם נרכשו בתקופות מסוימות, ולתפיסתי ביטאו, גם אם בעקיפין, דימויים של ישראליות. הפעם בכוונתי להתבונן נכוחה על דימויים שעוררו בי תהיות.
שמתי לב שבכל הדמויות במשפחות שעיצבה אלסבת כהן צבע הגוף כהה. אני סבורה שהמהלך אינו מקרי, ולכן תוהה מה היה השיקול לבחירה זו. קובי קלייטמן מציין באגביות שהפיגורות הקטנות כונו בהומור פנימי 'עלי באבא ו-40 השודדים'.[3]
אני מובלת למפגשים נוספים בין דימוי לזיכרון ובין זיכרון למציאות. בשנת 1978 שיווקה לפיד מוצר חדש ושמו TOPS 'n' TOES – קבוצה של דמויות שניתן לזהות בה משפחה בת שלושה דורות (ראו תמונת הנושא).[4] את הדמויות עיצבה דבי גזית, ואת האריזה התואמת עיצבו בסטודיו אילן.[5] הדמויות זהות במבנה הבסיסי שלהן: ראש וזוג רגליים. הראש מעוצב ככדור פחוס, שלעיתים נראה כפנים מאורכות, ולעיתים כפנים מעוגלות. הראש נמצא בקצה רגליים ארוכות כגובה הדמות, ולכל הדמויות כפות רגליים רחבות וגדולות הנעולות נעליים או סנדלים. אני מתבוננת בדמויות לראשונה, כארבעים וחמש שנה לאחר שנוצרו, ומנסה לפענח לעצמי מה מטריד אותי. קובי קלייטמן צודק כשהוא מתאר אותן ללא גוף. דמויות ללא נפח מרכזי שמכיל את האברים הפנימיים, המפעילים את מערכות הגוף, מעוררות תמיהה בעיניי. הרגליים הגדולות והנעליים המגושמות מעוררות תחושה של יציבות, אבל ידיים – אין.
לקחתי לעצמי זמן מחשבות. לנשים שדיים בעלי נוכחות ניכרת, לגברים חסרים סימני מין. ייתכן ששער ראשו של המבוגר הקירח במרכז ראשו מסמן את גילו. הדמויות בצילום המצורף בהירות. גם זו החלטה בעלת משמעות ומעוררת תהייה. באתרי אספנות מצאתי דמויות אחדות מאותה הסדרה, לחלקן נוסף צבע שער כהה, כובע צבעוני, עיניים מסומנות כנקודות כהות, שרשרת על צוואר אישה, עניבה מצוירת תחת סנטרו של גבר ומצדדיה שלייקס. ההחלטה לייצג משפחה בת שלושה דורות מתקבלת על דעתי. באותה שנה, 1978, מלאו למדינת ישראל שלושים שנה, נחתם הסכם השלום עם מצרים, חלפו כמה שנים מאז מלחמת יום כיפור, הילדים שנולדו עם קום המדינה נהפכו גם הם להורים. אני שואלת את עצמי מה היו השיקולים העיצוביים שהובילו להחלטה לוותר על החלק המרכזי של הגוף ולהשמטה של הצוואר והידיים. האם צמצום האברים נועד להדגיש חוזקה כמו ראש מורם ויציבות? למה בחרו להדגיש את השדיים? מי שאין לו שדיים הוא גבר. סברה אחרת היא שהמוצר תוכנן ליצוא ללא קשר לישראל, ולכן בחרו לקבוצת הדמויות שם שנשמע טוב באנגלית,[6] ולכן הדמויות אינן מאופיינות כמקומיות.
ברטולד ברכט בספרו שיחות עם פליטים מתאר בדיאלוגים שנונים שיחות בין שני פליטים שנפגשו באקראי בתחנת הרכבת בפינלנד.[7] הם מדברים על זוועות המלחמה. בפגישה האחרונה ציפל וקאלה מחליטים שחשוב להמציא כתב מסוג חדש שיבטל את האי-דיוקים במילים מסוימות, והם מניחים יסודות לכתב מעין זה. בציטוט חופשי דו-השיח מתנהל כך:
איך היית כותב בן אדם?
בערך כך:
צורה כזאת יכולה להיות מתאימה לאדם שמוכן לעזור. ולכן איש רע ייכתב כך:
אדם ללא זרועות. הכתב לא יכול להשאיר אותנו במצב של אי-בהירות.
אני סבורה שהחלטתו של יוסף גבעול, מנהל לפיד, להשתמש בדימוי ציורי של דוש וליצור על פיו פסל קטן מקרמיקה בעל שם זהה 'שרוליק' הייתה נכונה לתקופתה – אי שם בין השנים 1967 ל-1971.[8] לעניות דעתי (ויש מי שיחלוק עלי) תרגום יצירה מדו-ממד לתלת-ממד – כלומר המיומנות כיצד להתבונן בציור ועל פיו ליצור פסל מחומר – היא מיומנות בסיסית לאמן. ולכן אני מכבדת את דוש על שהסכים למהלך, ואת ידידו יוסף גבעול, שבמקרה זה מייצג את לפיד. שרוליק של דוש איננו גיבור שאין כמוהו. הוא שובב, צעיר ברוחו גם כשהתבגר, ומעשיו, גם אם אינם הגונים, אינם מגונים. הוא משלנו. גם בפלקרמיק יצרו פסלון דמוי שרוליק שדומה לדמות שעיצב דוש. בחור צעיר עומד בפיסוק קל ולרגליו סנדלים, ועל חולצה לבנה ששוליה רפויים כתוב המספר 10. אני מניחה שיוצר בתקופת חגיגות העשור למדינת ישראל, כלומר כבר בסוף שנות החמישים.
אספנים רציניים הם נכס. תמי טליסמן סיפרה לי שיש ברשותה פסל קטן של הגר שנוצר בפלקרמיק. לא מצאתי פסלים נוספים כאלה אם כי אני מניחה שיוצרו. הגר היא דמות מקראית, סיפורה מופיע בספר בראשית, סיפורה של שפחה. הגר, שפחתה של שרה, נהפכה לפילגשו של אברהם ואף ילדה את בנו ישמעאל. אברהם מגרש את הגר ואת בנה למדבר. הם מתגברים על המחסור במים ושורדים. בקוראן מופיע שמו של ישמעאל בשמו הערבי אסמאעיל. על הכד המונח בקדמת הפסל ומעיד על המים שאזלו כתב האמן 'הגר'. דמות אישה שחומת עור שבחיקה תינוק דורשת זיהוי. בעיניי הדמות מעוררת אמפתיה. אם שמגינה על בנה וכמהה לעזרה. הדמות נוצרה לפני עשרות שנים, ומעניין לאסוף מידע על הכוונה של היוצר באשר לייצוגה.
הדמויות שהזכרתי בכתבה אינן מוצגות בסדר כרונולוגי. הראשונות הן משפחות או קהילות שאכן הגיעו לארץ בשנות החמישים והצטרפו למי שכבר היו יושבי הארץ הזאת. המשפחה בת שלושת הדורות מהווה אולי התבוננות מעמיקה יותר אל תוך הקהילה. ובכל האמור בשרוליק – מעניין למה לא היה ייצוג של בת לצידו, בשני מופעיו. אני מסיימת בתיאור דמותה של הגר, השפחה הזרה המגורשת.
חומר למחשבה.
[1] אטריבוט (attribute) הוא סימן שביצירת אמנות משמש לזיהוי וליצירת משמעות. אטריבוטים יכולים להופיע כצבע, כחפץ, כבעל חיים ועוד.
[2] קובי קלייטמן, לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך, תל אביב: הוצאה עצמית, 2020, עמ' 269–270. אלסבת כהן הייתה המעצבת הראשית של לפיד בשנים 1952–1973, ראו שם עמ' 289–292.
[3] עלי באבא ו=40 השודדים הוא סיפור מתוך מקבץ הסיפורים אלף לילה ולילה – אוסף סיפורי עם שמקורם בפרס, בהודו, בסין ובעמי ערב. הסיפורים הגיעו לאירופה במאה ה=18, ובשנים 1947–1971 ראו אור בעברית, ב=32 כרכים, בתרגומו של יוסף יואל ריבלין.
[4] קלייטמן, לפיד קרמיקה, עמ' 271.
[5] דבי גזית הייתה המעצבת הראשית של לפיד בשנים 1973–1980, שם, עמ' 300.
[6] Tops n' toes משמעו ראשים ובהונות.
[7] ברטולד ברכט, שיחות עם פליטים (מגרמנית: רוני רייך), ירושלים ותל אביב: שוקן, 1966.
[8] שנת הייצור המדויקת אינה ידועה. ראו קלייטמן, כור ההיתוך, עמ' 318.
הקישור הועתק
