שעון השמש בחצר בית גורדון בדגניה, לכאורה מעשה ידיהם של תלמידי בצלאל עלומים, התברר, לאחר עיון בתולדותיו, כיצירת אמנות מעשה ידי זאב רבן
בחצר בית גורדון בדגניה ניצב שעון שמש נאה. השעון עשוי לוח נחושת עגול, והגנומון (החלק המטיל צל) אף הוא עשוי נחושת יצוקה. השנתות והמספרים מובלטים. מתחת לגנומון נקבעה לוחית נחושת ועליה משוואת הזמן המסבירה כיצד יש לחשב את השעה בדגניה. לוח השעון העגול קבוע על לוח שיש שחור ורבוע, המעוטר באותיות מגולפות ונאות בפסוק “כצל ימינו על הארץ” (דברי הימים א כט:טו) ובאמרה “היום קצר והמלאכה מרובה” (אבות ב:טו). לוח זה ניצב על רגל רבועה עבה, שגובהה פחות ממטר. על רגל זו היה קבוע שלט ששיני הזמן איכלוהו ועשאוהו קשה לקריאה, ואשר הוחלף לאחרונה בשלט חדש שתוכנו ככל הנראה זהה: “תוכנן בשנת תש”ח […] בידי […] דוד זכאי (זוכוביצ’קי), עיתונאי ואסטרונום חובב. בוצע בשנת תשכ”א (1961) על ידי תלמידי ‘בצלאל’ בירושלים. אל השעון צורפו דיאגרמות להשוואת הזמן […] על ידי דב בן ליש, איש קיבוץ דפנה, אסטרונום חובב אף הוא”. מסוג הגופן ניכר שהשלט הראשון נקבע זמן מה, ואולי שנים לא מעטות, לאחר הצבת השעון. יש גם מקום לספק האם המידע שעליו מדויק במלואו, ואת זאת אנחנו מבקשים לברר ברשימה זו.
האדם הראשון שיש לאתר במסע החיפוש הוא דב בן-ליש. בן-ליש (1911–1983) היה איש קיבוץ דפנה. שמו המקורי היה דב לויטץ, והוא נולד ככל הנראה בליטא. היה פעיל בתנועת החלוץ ועלה לארץ (קרוב לוודאי) בשנות ה-30 של המאה ה-20. בן-ליש היה חובב טבע ועסק רבות באסטרונומיה ובמטאורולוגיה. באתר הרשות המטאורולוגית מצויים תצלומים שלו מפעיל את התחנה המטאורולוגית של הקיבוץ, ומן המחקרים שהותיר אחריו ניכר שאהב את התחום מאוד. אולם, אף שכתב על שעוני שמש לא אחת, ידוע לנו שלא הייתה לו יד במלאכת התכנון והביצוע של השעון עצמו. כיצד? משום שהוא כתב עליו במאמרו “סקר שעוני שמש בישראל” (ספונים, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, הוצאת החבל הימי לישראל, 1970). שם הוא מייחס את מלאכת תכנון השעון לדוד זכאי, שנשוב אליו בהמשך דברינו. לו היה בן-ליש משתתף בתכנון השעון ודאי היה כותב על כך במאמרו שלו עצמו.
מדב בן-ליש נפנה לדוד זכאי, ראשון יוצרי השעון. דוד זכאי (1886–1978) היה איש העליה השניה, מורה, עיתונאי – בין היתר כתב בעיתון “דבר” עשרות שנים – ואסטרונום חובב. פרסם בעיתון “דבר” טור קבוע בענייני אסטרונומיה תחת הכותרת “בשמיים”, כתב את התחזית המטאורולוגית, ונשא הרצאות משודרות על אסטרונומיה ב”קול ירושלים”. בחצר ביתו ניצבה תחנה מטאורולוגית קטנה שבעזרתה אסף נתונים לטוריו. כך כתב עליו דוד בן-ליש במאמרו: “זקן האסטרונומים החובבים מר דוד זכאי, שהגיע בתשרי תשכ”ז לגבורות – עד מאה ועשרים! – הממשיך לפרסם את מדורו הקבוע ‘בשמיים’ בעתון ‘דבר’ מדי חודש בחודשו, מזה למעלה מ-40 שנה – שעון-השמש והטלסקופ הם מלוויו הקבועים, כעת ברמת אביב בתל-אביב. הוא גם תכנן וזירז הקמתו של שעון-שמש בגן “ארזה” במוצא על-יד ירושלים. השעון כולל דיאגרמה ל’משוואת הזמן'”.
כדי להשוות בין השעונים ולספק את סקרנותי, חיפשתי אחר השעון שניצב בארזה – וכאשר מדברים על ארזה מתכוונים לרוב לבית ההבראה “ארזה” שהוקם בשנת 1923, וקרוי על שם ארז הרצל. שנים קודם לכן, בביקורו הראשון בארץ (1898), נטע שם הרצל ארז (למען האמת – ברוש, אך לא ניתפס לקטנות), ולצדו נטע גם דוד וולפסון עץ דקל. העצים נפגעו קשות במלחמת העולם הראשונה, ולאחריה, בשנת 1920, חזרו אנשי הוועד הלאומי ושתלו באתר עצי אורן. אחר כך נטעו באתר עצים גם נשיאי מדינת ישראל הראשונים – יצחק בן-צבי, זלמן שז”ר, אפרים קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג. בית ההבראה בארזה, על אדריכלותו הניאו-קלאסית וחשיבותו ההיסטורית, ננטש לפני שנים, עמד בחורבותיו במשך שנים רבות, שוקם לאחרונה והוא עתיד להפוך למרכז תרבות. שעון השמש שניצב במתחם (וכן מוזכר בעדויות ראיה) נעלם כלא היה, וכפי הנראה חמד אותו מישהו ולקח אותו במהלך השנים שבהן היה האתר נטוש.
היות שלא מצאנו את השעון בארזה, נניח להשוואה ונפנה לסעיף הבא – התכנון והביצוע: על השלט כתוב, כזכור, כי השעון “בוצע בשנת תשכ”א על ידי תלמידי ‘בצלאל’ בירושלים”. אולם גם כאן יש מקום להטלת ספק ולבירור. סגנונו של השעון קרוב מאוד לסגנון “בצלאל” המוקדם – הסגנון הקישוטי ורב העיטורים שאפיין את האמנות שנוצרה בידי מורי ותלמידי “בצלאל” בהנהלת בוריס ש”ץ בגלגולו הראשון, משנת 1906 עד 1929, והמשיך לאפיין את האמנות השימושית שנוצרה בסדנאותיהם של בוגרי בית הספר ושל החקיינים הרבים שקמו לו. בשנת 1961 כבר פעל “בצלאל החדש” זה עשרים ושש שנים; אולם, כידוע לחובבי האמנות הישראלית, “בצלאל החדש” התאפיין במובהק בעיצוב פונקציונלי בהשפעת המודרניזם האירופי והתרחק כמטחווי קשת מכל מה שנדף ממנו ריח עיטורי ואוריינטליסטי ברוח “בצלאל” של ש”ץ. כך מתאר ההיסטוריון והפילוסוף של האמנות גדעון עפרת את הרוח ששרתה על “בצלאל החדש”: “אכן, רוח ה’באוהאוס’ שררה ב’בצלאל החדש’, כאשר המחלקה למתכת מהלכת בנתיביהם של מוהולי נאג’י וכריסטיאן דל: צורות העיצוב הפכו פשוטות יותר, גאומטריות ומינימליות יותר, מכניסטיות (ללא נוכחות עבודת היד נוסח יוהנס איטן, איש ה’באוהאוס’), פונקציונליות, נקיות, חומר הכסף הומר בחומרי מתכת עניים יותר. ובדומה ל”באוהאוס” הגרמני, גם בירושלים של תלות הצורה והפונקציה, העיצוב הפשוט הוליך לסילוק האורנמנט”. שעון כה מסוגנן אינו יכול להיות אפוא מעשה ידי תלמידי “בצלאל” של שנת 1961. לשם ההדגמה, די שנביט לרגע בעבודת מתכת אופיינית מעשה ידי דוד היינץ גומבל, ממורי “בצלאל החדש” הבולטים וממי שהתוו את הסגנון ששלט במוסד בשנות ה-50 וה-60.
הפתרון לסתירה זו נמצא גם הפעם במאמרו קטן הכמות ורב האיכות של דוד בן-ליש. בשורות הספורות המתארות את שעון השמש שלפנינו הוא מזכיר כי “העבודה נמסרה ל’בצלאל’ ובוצעה בידי זאב רבן ועוזרו שלמה קדמי”. הגם שלרוב הוא בקי בפרטים, סביר שאינו מדייק וכי העבודה לא נמסרה לבצלאל – מן הטעם הפשוט שב”בצלאל” של השנים ההן כבר לא פעלו סדנאות מן הסוג הזה, ושהסגנון אינו מאפיין את עבודות הפיסול והעיצוב שיצאו תחת ידי תלמידי בית הספר ומוריו בשנים הללו כלל וכלל. מנגד, היא אכן נושאת את רישומה המובהק של ידו של זאב רבן. האותיות הנאות המרכיבות את הכתובות מאפיינות רבות מעבודותיו מאמצע ומן המחצית השניה של המאה ה-20, ובסדנתו הפעילה, “בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית”, אכן עיצב ותכנן עשרות יצירות אמנות לגופים שונים ולמרחב הציבורי וביצע אותן יחד עם עוזרו ושותפו שלמה קדמי. האותיות משני הטיפוסים – האשכנזיות המעוטרות בעוקצים על פני לוח השיש והאותיות המודרניות יותר שעל עוביו – חוזרות על עצמן בווריאציות שונות ביצירות אחרות מעשה ידיו של רבן. כך לדוגמה במהדורת שיר השירים שאייר ועיצב:
זאב רבן (1890–1970) היה אחד האמנים הפוריים והמוערכים בתולדות היישוב והעשורים הראשונים של מדינת ישראל. היה מן המורים הבולטים ב”בצלאל” בגלגולו הראשון, ועבודות האמנות השימושית שלו פזורות כאבני דרך באתרים רבים ברחבי הארץ. מוסדות ממלכתיים וציבוריים רבים לצד גופים מסחריים, קהילות וארגונים ציבוריים ופרטיים שונים הזמינו ממנו תעודות, שלטים, פרסומים, סמלילים וחומרים חזותיים אחרים, והוא אף עיצב תבליטי קיר, פיסול אדריכלי ואריחי קרמיקה מצוירים למבני ציבור, חלונות ויטראז’ לבתי כנסת וחפצי יום-יום מכל סוג אפשרי – מקלפי משחק ואריזות למוצרי צריכה ועד ספרי ילדים. שותפו הראשון והמפורסם היה מאיר גור-אריה (ראו למשל “השניים מאותו החדר“, המחסן של גדעון עפרת, 5 באוגוסט 2013), אולם לאחר שנפרדו השניים צרף רבן לסטודיו שלו את שלמה קדמי, שעמו המשיך לעבוד עוד עשרות שנים.
השעון המרשים שלנו, תגלית חדשה-ישנה המצטרפת לגוף יצירתו העצום של זאב רבן, הוא עדות נוספת למה שקורה כאשר מביטים בחפץ: ההיסטוריה שלו צפה ועולה כמעט מאליה, ועמה סיפוריהם של מי שחיו כאן ובנו, צעד אחר צעד, את מה שירשנו אנו.
הקישור הועתק
