מחשבות, שלוש שנים לרישום חפצי טראומה

---

אחרי כמעט שלוש שנים אפשר להתרווח רגע, לפתוח כפתור. התרמיל שבו ערכות רישום לשלוש רשמות לפחות ומזון חירום לשלושה ימי הישרדות, סוללה נטענת לנייד, מחשב וסוודר לרכבת, עדיין נמצא פה על יד, מוכן, לצד בגדי העבודה (אלה ששונמכו ממלתחת היציאה עם הזמן) ונעלי הבלנדסטון. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

אפשר להסתכל לאחור, לחשוב על כמעט כל מה שעשינו בעוטף החל מ-19 בנובמבר 2023.

התחלנו בלי לדעת באמת לאן הגענו. הלומים מטבח 7 באוקטובר ומהמלחמה שבאה בעקבותיו, יצאנו מבולבלים עם רצון "לעשות משהו" משמעותי (רק לא לסדר עוד בגדים מיותרים במתחמי החמל"ים השונים שקמו אז), לסיור מקדים בבארי. 

אני זוכרת את ההלם המוחלט שלי מהמפגש עם הבתים השרופים בבארי ותכולתם השפוכה על השבילים, יותר מהכוון המקצועי ופחות מנקודת המבט הלאומית, או הדמעה בזווית העין. איך רושמים דבר כזה, חשבתי לעצמי, זה הרי לא "רשים" בעליל. לצידי נסערה נירית שלו-כליפא מערימה שרופה של ניירות וספרים על המדרכה ודיברה על חשיבות התיעוד ועל מהותם של חפצי טראומה. כן, חשבתי, תיעוד זה חשוב, היא כמובן צודקת, ואולי היא רואה משהו רחוק שאני עוד לא הגעתי אליו, אין ויכוח, אבל איך. באותו רגע היה מרחק גדול בין החזון היחסית מגובש שלה ובין היכולת שלי להביא אותו לכלל ביצוע ברישום כפי שהכרתי אותו. בעניין הזה העיניים היו עליי, והרגשתי די חסרת אונים. אבל לא לאורך זמן.

התשתית הגמישה שבנינו במיזם ארץ חפץ, המבוססת על מערכת האשמו"ר לרישום אוספים של בתי אוסף, הייתה – מסתבר – האס הגדול ששלפנו. היא התאימה עצמה מהר מאד למשימה. המערכת תוכננה מראש לרישום רמות שונות של אוספים ע"י צוותים לא בהכרח מיומנים, אבל תוך חינוך להקפדה על עקרונות מוזיאליים, אולי לא על כולם ולא כל הזמן, אבל בשאיפה להגיע לאוספים מנוהלים. 

"חפצי טראומה" הם חפצי יום־יום, חפצים שימושיים, כלי נוי, כלי עבודה, רהיטים, יצירות אומנות ועוד, שהיו חלק משגרת חולין, ולפתע קיבלו תכלית אחרת. פריטים אלה משקפים אירועים דרמטיים והשתנות חדה של המציאות. היותם עדים למאורע, מוצאם מבית או ממרחב ציבורי מסוים, והשינוי שחולל בהם החורבן – שינה את החומריות שלהם ועיוות את צורתם – מעידים כאלף עדים על החיים שהתקיימו לפניו

מרפאת השיניים שהייתה האתר ההרוס הראשון שפגשנו בבארי, נבחרה ביחד עם שרידי חדר האוכל הישן להיות הראשונה להירשם. בישיבה שערכנו בתום הסיור עם שני אנשים יקרים מהקיבוץ, הראל יצחקי ורענן כסלו, שלא הכרתי אז ושהפכו עם השנים, מבחינתי, לדמויות משמעותיות בפרויקט התיעוד, אני זוכרת שהצענו שהאתרים הנרשמים (גם הבתים הפרטיים שעוד יגיעו) יהיו לאוספים שבהם ירשמו כל הפריטים ממקום זה. הצעתי שבתיאור האוסף יוכנס תיאור מפורט של המבנה והסביבה שממנה נאספים הפריטים. עניין זה הושאל מהרישום הארכיאולוגי – שם מתוארת סביבת הימצאות הפריטים שבה מידע חשוב ביותר. במוזיאון מעניינים אותנו מוצאו הגיאוגרפי של הפריט, בעליו, מוצאות הפריט, הקונטקסט ההיסטורי שלו, אבל לעיתים רחוקות יש לנו עניין בסביבה המקורית הישירה שלו שלרוב אין בכלל מידע עליה ומערכות הרישום לא ערוכות לתאר אותה. 

דינה גרוסמן, מנהלת מיזמי המורשת הדיגיטליים ביד יצחק בן צבי, הכניסה רכיב חדש לרישום הטראומה, והוא נעיצה גיאוגרפית לכל פריט הנרשם במערכת. נעיצה זו נעשית בטלפון, והיא מלווה בצילומים (לרוב שניים – קונטקסט רחב ותקריב). אין לרכיב זה תפקיד באוסף מוזיאלי והוא מיועד לאוספי טראומה.

עם הזמן פיתחנו שיטה: נעיצה בשטח, איסוף מהשטח למחסן המאולתר ושם השלמת התיאור, מדידה וצילום "סטודיו", שכמובן אינו ברמת סטודיו באמת אבל נעשה על רקע נקי, רמה או שתיים מעל צילום השטח, תלוי בצלם.

רישום פריטים בודדים בטראומה דומה לרישום פריט מוזיאלי מבחינת ההבנה מהו פריט, תיאורו וחקר החפץ בעתיד, אך בטראומה נוסף אלמנט לא מקובל בתיעוד פריטים מוזיאלי, שכן קיים בתיעוד ארכיאולוגי או בארכיון: "הקומפוזיציה", אימת הרשמים באשר הם. לא אחת, בבתים השרופים נדרשנו לתת מענה לרישום סיטואציה כוללת, שאינה חפץ בודד אלא מצבור, תמונה כללית, וכדומה. כך למשל כוננית שעליה שפע חפצים מפוחמים ברמה כזו או אחרת היא קומפוזיציה (זאת בניגוד לרישום המוזיאלי הקלאסי השואף להפריד בין פריטים ולהרחיק עצמו משיטת הרישום הארכיונית שנוהגת לרשום מכלולים כפריט אחד). רישום הקומפוזיציות שהלך והשתכלל שימש אותנו נאמנה. אך ברגעים של שקט כשהמחשבות מרשות לעצמן לצוף אני מתמלאת אימה באשר להיתכנות ניהול אוסף עם כמות כל כך גדולה של מכלולים. הרי אם ייצא לתצוגה או יפגע מאיזו שהיא סיבה רק פריט אחד מהמכלול, איך נציין זאת? איזו גריעה תהיה זו אם פריט-האֵם ממשיך להתקיים? כרגע מצאנו פתרונות לניהול למרות תנועתיות חלקי מכלולים, ונקווה שהשיטה תוכיח את עצמה גם בעתיד.

במשך כשנתיים אוחסנו הפריטים במחסנים מאולתרים בקיבוצים בלי אפשרות לרישום מיקומים ספציפיים. האוספים אוחסנו תוך שמירת גרעין האוסף – המשפחה או המרחב הציבורי,  וכך יכולנו לאתר פריטים מתוכם. כעת משהועברו הפריטים לשני מחסנים בעוטף, אחד בנתיבות והשני בשדרות, יתקיימו בהם ספירות מלאי מוזיאליות לכל דבר ועניין בידי צוות הרשמים (פה אין הנחה לפריטי טראומה), ירשמו מיקומים מדוייקים וכמובן יתקיים מעקב מוקפד אחרי תנועות הפריטים הקיימים וקליטת חדשים, וכל זה כחלק מתהליך רישום מוזיאלי מקצועי. 

המעקב כולל שימוש בקובץ טפסים מיוחדים המנסים לעקוב אחר כל סוגי התנועות של פריטי הטראומה (כבר קיים, אך עדיין עובר שינויים והתאמות רבים).

יש קושי להחתים את כל בעלי האוספים (הם בסיטואציה הזאת בעל כורחם, הם אינם אספנים או אמנים בעלי אוסף וסבלנותם פוקעת לעיתים כשמולם מוצבים מיני טפסים ואישורים ביורוקרטיים לתפישתם). החתימות על הטפסים השונים הן לעיתים בשלב הראשון רק אישור בוואטסאפ או בתקיעת כף או בשיחת טלפון; עלינו לזכור שיש אנשים רבים שהמונח "טראומה" בשבילם הוא לא סוגה ברישום ולגלות מידת גמישות. אני עובדת על זה, לא קל לי.

שואלים אותי האם הקרבה לאזורים מוכי טראומה, איסוף הפריטים הפגועים, הסיפורים המלווים את כל הפרויקט לא משפיעים עלי בטווח הקרוב או הרחוק. התשובה הרגילה שלי היא שכנראה הפרטנות, הדקדקנות, עומס המידע שיש לטפל בו שעומדים בבסיס עבודת הרישום, עזרו לי לנטרל כל מה שיכול להפריע ובכלל זה גם את הסיפורים הקשים שהתאמצתי ממש לא לשמוע. כנראה שהעובדה הזו נכונה אבל חלקית לפי האירוע שיתואר מיד:

נכנסתי באחד מימי השישי האחרונים, כדרכי, למאפיית 'לחמים' הקרובה לביתי לרכוש עוגה לשבת. בעמדי בתור אני רואה שמתקיים כעת פופ אפ אפיה של מאפיית 'ללוש' מקיבוץ בארי, שמאפיית לחמים אימצה בחום. הופיעו שם שמות שלוש נשים שנרצחו ב-07/10/206 בבארי ושהיוו השראה לעוגות שלהם. שניים מהשמות – פסי כהן ומזי בכר – מוכרים לי מאד, עבדנו בבתים שלהן. לפני שהבנתי מה קורה אתי פרצתי בבכי ורק משקפי השמש ששלפתי הצליחו להציל אותי ממבוכה גדולה. הבנתי אז שחומת ההגנה הבצורה שהציבה סביבי מערכת האשמור ויתר חוקי עבודת הרישום, הרחיקו אותי מהטראומה והגנו עלי, פתאום כשעמדתי חשופה בלעדיהם זה נגמר בבכי (אבל רק בבכי, פרופורציות….).

ולצד זה קיימת השאלה כמה "מותר להתיידד" עם חפצי הטראומה ולהפיק סיפוק מקצועי מהשכלול, מרעיונות חדשים ומשליטה באופן כללי במהומה הטבעית שלהם בעזרת סד החוקים ובני החוקים שיצרנו בהשראת הרישום המוזיאלי, הארכיאולוגי והארכיוני; וכיצד ללמוד לחיות עם הדיסוננס בין "שליחות לאומית" ו"כל הכבוד לכם" לבין הקופון האישי והמקצועי הנגזר פה.

---