נס ודגל: דגלי בית המלאכה ויצמן-לימן

רות עיטם-פכטוביץ

אוסף דגלים מבית המלאכה שעשה היסטוריה ותפר את דגלי הכרזת העצמאות

עשרות דגלי בד ומתווים לדגלים הגיעו לאוסף יד בן־צבי אחרי סגירת בית המלאכה לדגלים “ויצמן-לימן” בשנת 2014. בית המלאכה היה מוסד ותיק בעיר ומילא תפקיד חשוב בתהפוכות המדיניות המקומיות – משלטון המנדט, עבור בקום המדינה וכלה במלחמות ובהסכמי שלום.

נחום ויצמן, יליד ראדום שבפולין, עלה לארץ מוינה ב-1938 כיצרן טקסטיל מנוסה. בארץ הקים מפעל קטן שייצר כל דבר בר-תפירה – תיקים ומזרנים לצבא הבריטי, מעילים ושקים, מדים לטבחים ומלצרים והחל ב-1948, בעיקר דגלים. לאחר פרישתו בסביבות שנת 1964 המשיכו בתו יהודית וחתנו ישראל לימן את מלאכת ייצור הגדלים. דגלים תוצרת בית המלאכה נתלו מאחורי בן גוריון בהכרזת העצמאות, עיטרו את בנייני האומה בהקמתם, התנוססו בחתימת הסכם השלום עם מצרים, הוצבו על מכונית הנשיא, הונפו על ספינות ישראליות ושימשו את הצבא לסימון.

כדי להתכונן היו בני משפחת לימן -ויצמן לימן ועובדי בית המלאכה עוקבים בתשומת לב אחר החדשות, וכך כשהסתמנו התפתחויות מדיניות היו מזדרזים לייצר דגלים שישמשו כאשר ייחתם ההסכם או תוכרז מדינה חדשה; כך למשל, ב-1989, כשהתחילה המהפכה ברומניה, ניגש חיים לימן-ויצמן, בן הזקונים של יהודית וישראל, לשגרירות רומניה בתל אביב עם דגל רומניה שממנו הוסרו הפטיש והמגל. השגריר שעד אז הסתגר במבנה השגרירות קפץ על המציאה, יצא אל המרפסת והניף את הדגל החדש שסיפק לו לימן-ויצמן ברוב תושייה.

מרבית הדגלים שהופקדו באוסף אינם דגלי מדינות זרות, כי אם דווקא דגלי ערים, מועצות אזוריות, ארגונים, חברות ואגודות ספורט. חלקם באפליקציה, חלקם רקומים וחלקם מודפסים. מרקמת יד ואפליקציה עברו ברבות השנים לעיצוב ממוחשב והדפסה, ועם מעבר הייצור למזרח הרחוק הייתה הדרך קצרה להפסקת התפירה בארץ וסגירת המתפרה.