תשעים ואחד יישובים ברחבי הארץ קיבלו מן המדינה את נס הקוממיות. במסגרת מיזם רישום אוספי מורשת עולה הנס שוב על נס
מאי 2022
נס הקוממיות הוא אות הוקרה שהוענק על ידי צה"ל במסדר צבאי ליישובים ומוסדות אשר לחמו במלחמת העצמאות ולפי ההגדרה "נשארו על מקומם". היישובים שזכו להיכלל ברשימה קיבלו הזמנה לאירוע הענקת הנס עם הנחיות השתתפות (לשלוח שני נציגים – גבר ואישה). בתעודה שנלוותה לנס הקוממיות של הישובים נכתב: "וזאת התעודה בישראל כי (שם היישוב) היה בלוחמי מלחמת הקוממיות ועזר באמונה לניצחון צבא הגנה לישראל, ועל כן הוענק לו אות הקוממיות". הנס ניתן ליישובים יחד עם מערכת הנחיות: הוא אמור להיות שמור במקום ציבורי ויש להשתמש בו רק בימי זיכרון וביום העצמאות. עוד נקבע כי אם ייעזב היישוב או יחדל מלהתקיים מכל סיבה שהיא יש להחזיר את נס הקוממיות בצירוף מגילת הקלף למשרד הביטחון.
ביום העצמאות בשנת תשט"ו, 1955, הוענק נס הקוממיות ל-91 יישובים. 70 יישובים קיבלו את הנס בטקס מרכזי באצטדיון רמת גן בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן-צבי, שר הביטחון דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין. 20 יישובים נוספים קיבלו את הנס בטקסים מקבילים בעפולה ובבאר שבע.
בדגניה א' הנס מוצב בחדר המזכירות והוא נישא בראש התהלוכה החותמת את אירועי יום הזיכרון ומבשרת את פתיחת אירועי חג העצמאות. הטקס מתחיל ב'ברוש המדינה' – ברוש אשר ניטע בט"ו בשבט תש"ח, על פי הוראה מיוחדת שניתנה מקק"ל לנטוע "עץ המדינה" במקום מיוחד, כזכר לברוש שנטע הרצל בהיותו בארץ. סמוך לשורשי הברוש הוטמנה אז מגילה ובה נכתב בין השאר: "(…) בימי עברה וזדון, בהקדיר עלינו משנאינו את שחר חרותנו, בעמוד בנינו בגבורה ובכבוד מול אויבים, הקמים עלינו סביב להצמית את אחרית תוחלת גאולתנו (…) אנו נוטעים על אדמתנו את 'עץ המדינה' (…) והיה העץ הזה לאות אמוץ הברית בינינו ובין ארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן, כי קום תקום עתה המדינה העברית, אשר אך צדק וחסד ישרו בה תמיד". משם ממשיכה הצעדה אל גן הזיכרון לנופלי מלחמת העצמאות, שבו גם אנדרטה עם שמות כל הנופלים מדגניה, ועוברתם אל הטנק שנעצר בגבול דגניה במלחמת העצמאות ואל אתר הזיכרון ללוחם הבריגדה שנספה במלחמת העולם השניה יחד עם חבריו החיילים שהיו על האוניה 'ארינפורה' – אוניית נוסעים ומטען בריטית שהטביעו מטוסי חיל האוויר הגרמני ב-1 במאי 1943. בין הנספים היו גם 139 חיילים ארצישראלים. הטקס מסתיים בחצר הראשונים של דגניה בשירת "התקווה" והכרזה על פתיחת אירועי חג העצמאות.
המקרה של נבטים מבהיר מה משמעות מתן הנס למקום ולא לאנשים: מושב נבטים עלה על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז, 1946, כאחד מי"א הנקודות שמטרתן הייתה ליישב את הנגב. עשרים חברי הגרעין הראשון היו עולים מעירק, אך בשל הקשיים עזבו רובם ונותרו רק שלושה, ואליהם התווסף גרעין זמני של יוצאי רומניה. בימי מלחמת השחרור נותק היישוב וסבל ממצור והתקפות אויב; הקשר עם הנקודה התנהל באמצעות מטוסים זעירים שהיו נוחתים או מצניחים את האספקה. לאחר שחרור באר שבע נעזב המקום, ובשנת 1949 הגיעה קבוצת עולים ממזרח אירופה שהקימה מחדש את נבטים קרוב יותר לבאר שבע, ניסיון שלא צלח עקב בעיות כלכליות וחברתיות ומחסור קשה במים. בשנת 1954 הגיעו יהודי קוצ'ין לנבטים, מתוך הנחה מוטעית כי הם רגילים לאקלים מדברי השורר באזור. אך יהודי קוצ'ין מעולם לא היו חקלאים, אלא עסקו במסחר ותיווך, ומזג האוויר בקוצ'ין הוא טרופי. המתיישבים נאבקו באדמה המלוחה ובמחסור במים, חיו מעבודה שכירה ועבודות דחק, אך לא אמרו נואש והמשיכו לדבוק במטרה עד שהפכו אותו ליישוב חקלאי פורח ומשגשג. למרות חילופי התושבים הרבים, נס הקוממיות נותר ביישוב וכיום הוא מוצג במרכז מורשת יהדות קוצ'ין.
ישוב נוסף הוא קיבוץ ניצנים, שסיפור הקרב שלו עלה שוב לכותרות בשנת 2021 בזכות הסרט "תמונת הניצחון". בתום קרב עקוב מדם נגד צבא מצרים הוקעו תושבי הקיבוץ ולוחמיו ב'דף קרבי' שפרסם אבא קובנר כבוגדים, כמי שלכאורה לא נלחמו על הגנת היישוב. ועדת החקירה שהוקמה לאחר המלחמה ופרסמה את מסקנותיה באפריל 1949 קבעה כי יש לערוך ריהביליטציה – לטהר את שמם של לוחמי ניצנים, הן החיילים והן חברי המשק, וכי בהתחשב בתפוצתו הרחבה של הדף – אשר נשא את הכותרת "כישלון" – גם מחוץ למסגרת החטיבה ומרחב הדרום, יש לדאוג לכך שהאמת על מערכת ניצנים תובא לידיעת הציבור.
הקיבוץ זכה לקבל את אות הקוממיות והוא מוצג בחדר ההנצחה של ניצנים, לצד ציטוט ממכתב ששלח דוד בן-גוריון לחברי הקיבוץ ובו נכתב: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא". בכל שנה נישא הנס בראש התהלוכות לבית הקברות ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום הזיכרון למערכה על ניצנים ומוצג במהלך הטקס כחלק ממשמר הכבוד בקבר האחים.
חלוקת הנס הביאה לטענות על קיפוח של יישובים שונים אשר לא נכללו ברשימת מקבלי הנס. חלקם היו יישובים שפונו לפני תום הקרבות, כאלו שלא נחשבו כמי שעמדו "בחזית", ישובים שחרבו במהלך הלחימה או יישובים ששטחם נכבש. כולם רצו להיחשב כמי שעמדו שכם אל שכם עם לוחמי המערכה לעצמאות.
לדוגמה, מושב באר טוביה לא נמנה עם מקבלי הנס. חברי המושב ניהלו התכתבויות עם משרד הביטחון וגורמים נוספים בניסיון להיכלל ברשימת מקבלי האות, אך הרמטכ"ל דאז, משה דיין, קבע כי אין לתת את הנס ליישובים נוספים ומנע פניות בנושא אל דוד בן גוריון. בשנת 1955 ביקרה במושב רותה שטיינהרט-גלעדי, ילידת המושב שעברה להתגורר בקיבוץ שדה בוקר וחזרה לביקור לרגל לידת ביתה הבכורה. מספר חברים פנו אליה וביקשו כי עם חזרתה לשדה בוקר תמסור לדוד בן-גוריון שהם רוצים להיפגש איתו בנוגע לתביעת היישוב לקבל את נס הקוממיות. כאשר חזרה רותה לקיבוץ, אכן פגשה את בן-גוריון, שבא לברך אותה על לידת הבת והעלתה בפניו את הנושא. בן-גוריון פנה לשלישו הצבאי, נחמיה ארגוב ושאל במה מדובר וארגוב ענה כי ישנם שישה-עשר יישובים המוחים על כך שלא קיבלו את הנס, אך משה דיין אסר על פגישתם עם בן-גוריון. בן-גוריון כעס מאוד והורה לטפל בעניין. כעבור כחודש הוקמה ועדה לבחינת הבקשות הנוספות וכעבור שנה, ביום העצמאות התשיעי למדינת ישראל, הוענק הנס ליישובים הנוספים בטקס שהתקיים בקיבוץ רמת רחל.
יישובים נוספים המשיכו להיאבק על זכותם לקבל את נס הקוממיות במשך שנים רבות. ארבעת ישובי גוש עציון נאבקו לפני שנת 1967 לקבל את אות הקוממיות אך לא קיבלו בטענה שהישובים לא נותרו במקומם. אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הגוש, ולאחר משא ומתן, הסכים צה"ל לתת את הנס לכפר עציון בלבד. בטקס שנערך בסוף שנת 1969 הוענק ליישוב הנס. הטכס נערך בגוש עצמו וישראל שדיאל, יובל לביא וזיוה אילן זכו לקבלו בטקס במעמד אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי.
בשנת 1981, שנת י"ג לגוש עציון המחודש, הסכים אריאל שרון, שהתמנה אז להיות שר הביטחון, להעניק את הנס גם לשלושת היישובים האחרים. גם הטקס הזה התקיים בגוש עציון, ברחבה שלפני בנין המועצה באלון שבות. ניתן לראות את ההבדל במעמד היישובים המקבלים את הנס בנוסח התעודה המצורפת, שכעת נכתב בה "וזאת לתעודה כי (שם הישוב) נשא במערכה לקוממיות ישראל, הוא על כל יושביו – מגניו. ועל כן הוענק לו אות הקוממיות".
אנשי משמר הירדן מחו על אי-קבלת הנס כבר עם פרסום דבר הענקתו, אולם אז טען דובר משרד הביטחון שהיישוב אינו זכאי לנס כי חרב במלחמת העצמאות. כנגד דברים אלו נטען שמשמר הירדן הוא המשך ישיר ליישוב שחרב, הגם שזז שני קילומטרים, ועל כן היישוב זכאי לנס הקוממיות. הנס הוענק לבסוף למשמר הירדן לאחר כ-30 שנה, כאשר משרד הביטחון הסכים להעניק את נס הקוממיות ליישובים שעברו למקום אחר, דוגמת בארות יצחק.
קיבוץ בארות יצחק, אשר חרב במלחמת השחרור ולכן לא זכה לקבלת נס הקוממיות במשך שנים רבות, קיבל את הנס בחודש יולי 1981 בטקס שנערך בנקודה המקורית שבה הוקם הקיבוץ. גם חברי בית אשל שחרב במלחמת השחרור זכו לקבל את הנס במאי 1982 בטקס שהתקיים בנקודת ההתיישבות המקורית, סמוך לבאר שבע. האות ניתן בהוראת שר הביטחון אריאל שרון בשיתוף עיריית באר שבע, ומפקד הטקס היה אלוף פיקוד הדרום חיים ארז.
מאוכזבים נוספים מאי קבלת נס הקוממיות היו חברי קיבוצים שעזבו את קיבוצם והקימו קיבוץ חדש בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. במענה לבקשת חברי קיבוץ עינת שהשתתפו בלחימה כחברי רמת הכובש לקבל את נס הקוממיות, כתב דוד בן-גוריון, שר הביטחון דאז, שהדבר אינו אפשרי כי הנס ניתן ליישובים ולא לבודדים, כפי שראינו במקרה של מושב נבטים.
נוסף על היישובים היו גם שני מוסדות אשר זכו לקבל את נס הקוממיות: בית החולים הדסה קיבל את האות בשנת 1956, "בעד שירות פעיל במלחמת הקוממיות" ועל תפקידו במצור על הר הצופים. חברת החשמל בנהריים זכתה באות בשנת 1982, על עמידתם האיתנה של עובדיה במלחמה.
היחס לנס הקוממיות משתנה ממקום למקום; יישובים אחדים עדיין נושאים אותו בגאווה בטקסי יום הזיכרון ומציגים אותו במקום מרכזי ביישוב במהלך השנה; ביישובים אחרים נשכחה חשיבותו והוא שמור בארכיון, או, גרוע יותר, בבית אחד החברים או במחסן זה או אחר. במסגרת פעילות מיזם ארץ חפץ לרישום אוספי מורשת, אנחנו מחפשים בכל בית אוסף שמצטרף למיזם ומצוי ביישוב שקיבל את נס הקוממיות אחר הנס. לעתים, כאמור, מוצג הנס בריש גלי, ולעתים הוא שכוח ועזוב. כך או כך, הנס נרשם כחפץ בעל חשיבות לאומית באוסף היישוב, סיפורו מתועד והוא זוכה שוב לתהילה שלה הוא ראוי.
הקישור הועתק
