נקיטת חפץ: איסוף, תיעוד ושימור חפצי טראומה ביישובי העוטף

---

 מבוא

החורבן שהותירו ביישובי עוטף עזה אירועי "השבת השחורה," שבעה באוקטובר ,2023 חילק את הזמן הלאומי־הישראלי לעידן שלפני ולזמן שאחרי. את שגרת החיים שהתקיימה עד אז מפלחים אבחת החרב, השרפה והשכול. חפצי יום-יום שנותרו במרחב ההרוס והפגוע הפכו ל"חפצי טראומה" – מושג המוכר בעולם המוזיאונים והתיעוד, במיוחד בעקבות אירועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 בניו יורק.

בעבודת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד של יד בן־צבי החל בשנת 2019 מיזם "ארץ חפץ." מטרתו לתעד, להנגיש ולהציל משכחה פריטים ואוספים, מהם אישיים ומהם משויכים לקהילות קטנות. זהו אחד ממיזמי התיעוד החזותי בקהילה של יד בן־צבי, במסגרת משרד המורשת והתוכנית הלאומית לשימור נכסי מורשת.

באמצע נובמבר ,2023 זמן קצר לאחר אירועי השבת השחורה, נשלח צוות של יד בן־צבי, מתוגבר במתנדבים ובמתנדבות שמרביתם אנשי מקצוע בתחום הרישום, השימור והמוזיאונים, למשימה של תיעוד חפצי טראומה ביישובי העוטף. משרד המורשת פנה לגופי הביצוע המקצועיים, ובהם יד בן־צבי, וביקש ליישם בשעת חירום את השיטות וההתמחויות המקצועיות שגובשו במשך יותר מעשור. המשימה הייתה בבחינת מסע לארץ לא נודעת, לשטח צבאי סגור ובתנאי מלחמה. מחד גיסא היה עלינו לעמוד בסטנדרטים מקצועיים ואתיים, ומאידך גיסא היה צורך לבצע התאמות ולבחון כל מקרה לגופו. החפצים שתועדו ונאספו רוכזו בכל יישוב בחללים ארעיים, בתנאי השימור שהתאפשרו בשטח. בימים אלה, העדויות הפיזיות מרוכזות ונאספות לקראת העברתן למחסן מסודר, שבו יזכו להגנה בתנאי שימור נאותים. פעילות זו תאפשר להרכיב בעתיד להרכיב ארכיון עדויות ממשיות, ותשמש אמצעי להרחבת הדיון במשמעויות הנלוות לאירועים ולהשלכותיהם

נקודת  המוצא  למחקר  החפצים  והאוספים  מצויה בדיסציפלינות האקדמיות של ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, ובמיוחד בתחום המוזיאונים ותולדות האומנות. הרישום, התיאור והקטלוג הם אבני מסד בתהליך המחקר, האפיון וההשוואה. תיעוד של החומרים שהחפצים עשויים מהם, עיצובם וצורתם מאפשרים לזהות את תכליתם, כפי שהראה אריסטו בתורה המטפיזית שלו, המבקשת להגדיר את "הדבר:" אובייקט או עצם. באמצעות תהליך מובנה של בחינת החפץ אפשר להבין את תכליתו בתרבות החומרית והשימושית בזמן ובמקום מסוימים. לשם כך פיתח צוות המיזם מתודולוגיה אקדמית ומעשית בתחומי חקר החפץ והאוסף, ובאמצעותה הונחו האמצעים לחקר חפצים ואוספים בעת החדשה בארץ ישראל.

   

במאמר ראשוני זה בחרנו, כותבות המאמר, להתמקד בחפצי טראומה, אפיונם, הגדרתם ותיעודם, ובהיבטים תאורטיים ומעשיים לאיסופם בצל המאורעות האחרונים. סוגיות אלה יהיו ראשי פרקים במחקר מקיף לבחינת מקומם העכשווי והעתידי בתחום של תיעוד מורשת התרבות והמורשת ההיסטורית בישראל.

 מארץ חפץ לנקיטת חפץ: בין חפץ זיכרון לחפץ טראומה

במושג "חפצי טראומה" נכללים חפצי יום־יום, חפצים שימושיים, כלי נוי, כלי עבודה, רהיטים, יצירות אומנות ועוד. הם היו חלק משגרת חולין, ולפתע קיבלו תכלית אחרת. פריטים אלה משקפים אירועים דרמטיים והשתנות חדה של המציאות. היותם עדים למאורע, מוצאם מבית או ממרחב ציבורי מסוים, והשינוי שחולל בהם החורבן – שינה את החומריות שלהם ועיוות את צורתם – מעידים כאלף עדים על החיים שהתקיימו לפניו, ומקבעים את הברוטליות של רגע ההשתנות. המושג "חפץ טראומה" זוכה לתשומת לב בעקבות אסונות טרור או אסונות טבע פתאומיים המתרחשים בעולם במאה הנוכחית. בתהליך שאנו עדיין בעיצומו יצרנו את ההתאמות לתנאי המציאות ולממצאים המשקפים את אירועי שבעה באוקטובר ביישובי עוטף עזה בישראל. החפץ הוא מעשה ידי אדם. אנו שולטים בתכלית שלו, בשימושיו ובמשמעותו. כזה היה פרויקט "ארץ חפץ" לפני שבעה באוקטובר: הוא הציג וארגן במערכת ניהול האוספים אשמו"ר (איסוף, שימור, מחקר ורישום) את מורשת התרבות של סביבת החיים ושגרתם כפי שהשתקפה בחפצים שנאספו ונשמרו בבתי האוסף (הגדרה למוזיאונים פרטיים, לא־מוכרים.) החפצים שנשמרו נועדו להזכיר את שגרת החיים בעבר, ונבחרו לייצג את הערכים המתאימים לפרט או לחברה לעיצוב ההווה בניסיון להשפיע על העתיד. שם המיזם המקורי, שנועד לבתי האוסף, נלקח מספר מלאכי ג, 12: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם: כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. שילוב המשמעויות של ארץ – מקום וחפץ – אובייקט, וכן המאוויים שמבטא השילוב שביניהם, מצביעים על הארץ המובטחת. מחוזות של זיכרון המגלמים במקום ובביטוי גשמי וממשי ערכים ומסרים, שכמו מתקדשים באמצעות תהליך איסופם ושמירתם.

מתי החפץ מפסיק להיות פונקציונלי או דקורטיבי? כאשר השינוי טבעי ומתרחש בתהליכים מתמשכים במהלך הזמן והתקופות: שינוי הקניין, אופנות משתנות, הגירה ועוד. או אז החפץ משנה את מקומו, ואם שרד במקרה או נבחר במחשבה תחילה הוא עובר להיכלות הזיכרון לשמש בתכליתו החדשה כחפץ נושא משמעות.

אולם יש דרך אחרת וברוטלית לשינוי תכליתו של החפץ – הטראומה. אירוע חד ופתאומי הקוטע את שגרת החיים ומשנה את המצב באופן דרמטי. הדיון בטראומה מתמקד לרוב בהשפעות הנפשיות והחברתיות. בחפצים סימני הטראומה הם ממשיים וניכרים לעין: הניתוץ, השרפה, ההתפרקות, הופכים את החפץ מאובייקט המייצג כל זיכרון, לֵעד לאירוע אלים המשנה באחת את המציאות. מעתה יידבקו בו טומאת המוות וקדושת נצח. ביהדות קיים המושג "נקיטת חפץ," המעניק ֵממד של תוקף אמת לשבועת אדם האוחז בחפץ שהוא תשמיש קדושה. החפץ משמש כֵעד המאציל סמכות אלוהית שמכוחה התקדש, ומעגן את אמיתות ומהימנות שבועתו של האדם בפני הדיינים. כדי להבין את עולם המושגים המתיימר ליצור אמת בלתי ניתנת לערעור ולהשגיבה להנצחה ולנצח, עלינו לפנות להגדרות עתיקות יומין העוברות כחוט השני בתרבות האנושית. הריליקיה, שמשמעותה שריד קדוש; האקס ווטו Voto( )Ex – מנחות תודה ונדרים; הגלעד; המצבה; האנדרטה ועוד. מושגים אלה שבים ומופיעים בעיתות של משבר ושבר, ומיוצגים בחפצים, במבנים ובדימויים חזותיים.

בני האדם יוצקים לתוכם משמעויות רוחניות, דתיות ומיסטיות, ומעמידים את החפצים ככלי פולחן ועוגנים מוחשיים. באמצעות השארת חפצי זיכרון והנצחה אורזים בני האדם את המאורע בקפסולת זמן המנכיחה את שאירע, אך בד בבד מאפשרת להניחו בצד ולצאת לשגרת חיים ולהתאוששות. השרידים וחפצי הזיכרון נאספים לשמירה, ואחרים ניכרים בנוף, באומנות ובתרבות, ובימינו אף במרשתת, והם סימני הכתב והתחביר של הזיכרון וההנצחה.

 עקרון המוצא בהיבטיו השונים

נדבך מרכזי המחויב להישמר בכל תהליך של איסוף, תיעוד ושימור הוא עקרון המוצא. התיעוד, הארכיונאות והאוצרות מבוססים על עיקרון זה, היוצר את תעודת הזהות של החפץ, את אמינות התהליך ואת התוקף ליכולת ההוכחה שלו.

בעת שנכתבים דברים אלה המלחמה נמשכת, חטופים טרם שבו והיישובים טרם שוקמו. רב הנסתר על הגלוי, ואין באופק רמז לראיית המאורעות, הנסיבות והסיבות בפרספקטיבה היסטורית. אך כבר ביום האירוע התחוור שמדובר באירוע היסטורי שיותיר את חותמו בהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי, ואף במעגלים רחבים יותר. בעוד עדויות שאינן ממשיות עשויות להיחשד בזיוף או בעריכה, הרי העדויות המוחשיות זוכות לרמת אמינות גבוהה, בתנאי שאנו אוספים אותן בתיעוד שיטתי ותוך שמירה על עקרון המוצא: מיקום מדויק, הקשר סביבתי, בעלות, תיאור החפץ ותיאור הפגיעה בו. עבודתנו בנויה נדבך על גבי נדבך, באמצעים מקצועיים ובסטנדרטים בין־לאומיים של עולמות חקר החפץ והשימור. התהליך המוקפד, והוא בלבד, יוצר אמינות מקובעת וברורה שתעמוד במבחני הזמן.

היבט מרכזי שיש לתת עליו את הדעת הוא האופי הארכיונאי של איסוף החפצים. באופן מסורתי, איסוף חפצים מתקיים במוזיאונים ובאוספיהם בהתנהלות סדורה ומאורגנת. התנהלות זאת יש בה שיקולים שיפוטיים מתחומי ידע אחדים, ואלה באים לידי ביטוי במדיניות האוסף. זאת להבדיל מליקוט אקראי או רגשי, שקשה להעמיד על בסיסו מאגרי מידע מסודרים. בתחום האיסוף הארכיונאי מוקדש פרק לפריטי חֹולפֹות (אפמרה.) תוצרי היום־יום, מקורות ראשוניים שלא נועדו להישמר, אלא לשמש לזמן תחום של היווצרותם ועד שאינם שימושיים עוד. כאלה הם מודעות, עלונים, פרסומות, כרטיסי נסיעה ועוד. חולפות נמצאות גם בעולם התלת־ ממד: החפצים והחומריות מתכלים מעצמם, ולא נועדו להישמר. חפצי הטראומה דומים ברכיביהם לחולפות: הם "תוצר" – לרוב משני או אקראי – של האירוע, הם מאבדים את תכליתם המקורית, החומריות שלהם הופכת לשברירית ומתכלה. רק ההחלטה לאסוף אותם ולהפעיל עליהם מאמץ מחקרי בזיהוי מוצאם והפגיעה שספגו (גם אם מדובר רק בהסטתם ממקומם,) ומאמץ שימורי לקבע את מצבם ולמנוע את היעלמותם – הם שיוצרים את המשמעות והתכלית החדשות שלהם, כחפצי עדות לאירוע חולף שחרט רושם בל יימחה.

באמצעות עבודת האיסוף והרישום, חפצים אלה הופכים לחפצי מורשת היסטורית מן המעלה הראשונה. ארכיוני החפצים יהיו לרכיב מרכזי בתשתית מפעלי המחקר, ההנצחה והזיכרון העתידיים. תוצרי האיסוף יהיו נכס היסטורי, מחקרי, ערכי ומשפטי, וישמשו את מדינת ישראל בדור הזה ובדורות הבאים.

 סדקים ברוח, שברים בחומר: מי אוסף, מי מתעד ומי מחליט בין נצח ושכחה?

מה תפקידו של האוֵצר לאחר אירוע טראומה? האם יש לו בכלל תפקיד? לאוצר כהיסטוריון אין פרספקטיבה. לאוצר כשופט, כמביים, כמפרש וכמסדר את המוצגים על פי פרשנותו אין עדיין יכולת לבחור, ואין לו הזכות המוסרית לשפוט. מה שמחזיר אותנו לתפקיד המסורתי של האוצר – איסוף החפצים ושמירתם עם המידע הנדרש שיאפשר שינוי להיות עדים נצחיים: שרידים שהתקדשו בעצם שמירתם כריליקיות.

בשלב זה האוצר־המתעד מקבל לידיו אחריות גדולה: הוא שחקן מרכזי בעיצוב הזיכרון ההיסטורי. מה שיישמר יזכה לחיי נצח: יתבוננו בו, יפרשו אותו, יחקרו אותו, בעוד מה שיפסיק להיות נוכח נידון לשכחה שמשמעותה אבדון. זהו אינו אוסף למוזיאון. ערכיו שונים. זהו ארכיון של חפצים ששימושיו העתידים הם בלתי מוגבלים ובלתי ידועים.

בפועל, האוצרות שבצוות נכנסות לבית ראשונות, סוקרות את הזירה ומאפיינות אותה. לתהליך זה קודמות קבלת אישורים ושיחה עם הדיירים והמשפחות. שקלול כל הנתונים, ובמיוחד הרושם וניתוח המראות בשטח בעזרת המתודולוגיה שהוזכרה לחפצי טראומה, מאפשרים בחירה מושכלת וסימון החפצים הנבחרים בדגלון אדום. השלב הבא הוא כניסת צוות הרשמות בניהולה של רבקה קלדרון, "נעיצה" במערכת אשמו"ר, רישום ותיאור של כל חפץ וחפץ. הוצאתם בצורה בטוחה מהזירה נעשית על ידי משמרי חפצים מהמוזיאונים ומשמרי מורשת בנויה מיחידת "הקסדות הכחולות," שהם חלק בלתי נפרד מהצוות.

תמרור אזהרה בולט שעלינו להעמיד מול עינינו מתריע מפני הנטייה הפופולרית (ולעיתים גם פופוליסטית) לספר ֵסיפרים (נרטיבים:) טשטוש הגבולות שבין התמחות מקצועית המתקיימת באמצעות קריטריונים מנומקים והפעלת שיקול דעת על בסיס למידה, השוואה וניסיון, לבין מרחבים פתוחים וחסרי גבולות של פרשנות והמצאות של נרטיבים. בתחום האפור שבין אלה לאלה, החפצים והדימויים עלולים לאבד לגמרי את הקשרם ואת אחיזתם במציאות. מוטב שבעת הזאת יובילו את התהליך אנשי המקצוע מתחום המוזיאונים, הארכיונים והשימור, הבקיאים והמיומנים במקורות המקצועיים והמוסכמים של תחומיהם. מחוזות הדמיון ופרשנויות ללא מראי מקום, בדומה לשימור שאינו מכיר את תורת החומר, מקומם בעולם היצירה ובמרחבי הרוח האומנותית החופשית. הגורלות שיוכרעו בחקר המאורעות ההיסטוריים, מוטב להם שיתבססו על ההנמקות והוכחות המהימנות ביותר העומדות לרשותנו כעת – גם אם ברור וידוע שמטבע האדם, בכל דור הן יובילו למסקנות מגוונות.

באופן מעשי, יש לקרוא לאנשי המוזיאונים, הארכיונים והמשמרים להימנע בשלב האירוע והתמשכותו מתצוגות, מיצגים ומיצבי זיכרון מאולצים שנעשו בדוחק הזמן. החוקרת הבריטית ריאנון מייסון (2024 ,Mason), העלתה את האפשרות לבחירה ב"שתיקה" אל מול האימה מהשכחה. שתיקה שמשמעותה איסוף, תיעוד ושמירה אינה בהכרח "שכחה" ובוודאי שאינה "השתקה," שהן אימתם הגדולה של המעורבים באירוע טרור טראומטי. נוכחות של מאמץ לאיסוף, לתיעוד ולשמירת עדויות מוחשיות היא בעלת משמעות רבה לעין ערוך מניסיון נמהר להגיע לתוצרים בוסריים ומעוררי מחלוקות.

בד בבד נוצרים במרחב ריכוזי הנצחה ופינות זיכרון שיש לראותם כסממנים אותנטיים וכגלי הדף נמשכים של האירוע. גם הם ראויים לאיסוף בבוא הזמן באופן רגיש ומתואם – ולו רק כדי שחומרים פשוטים ומיצבים ספונטניים לא יישחקו ויתפוררו. חלקם יכונסו למשמרת באוספים, ואולי ישולבו בעתיד באתרי זיכרון ממוסדים. כאלה הן נקודות הזיכרון הספונטניות שקמו לצידי כביש 232 ובמיגוניות. בטווח הזמן הנוכחי מוצע לקיים מעקב ותהליכי תיעוד תוך דיאלוג עם המשפחות והקהילות. חומרים שאינם שורדים יתפוגגו, דוגמת הדבק של מדבקות הזיכרון (סטיקרים.) אולם איסוף ארכיוני ותיעוד מלא של התופעה ינציחו את תחושות הרגע ויישארו זמן רב אחרי לכתם של הקרובים, השורדים והמנציחים. הרצון המשותף להימנע מחשכת ַהִשכחה עשוי להביא לתהליכים שקטים שיהיו מוארים, שלמים ונכונים יותר וירפאו פצעים, במקום לייצר עימותים והתנגשויות מיותרות.

במרחב זה עדיין נשארה הבחירה ככלי מרכזי ומכריע בעיצוב דברי הימים. זוהי תכלית עבודת השדה של האוצר וההיסטוריון, ולצידם הרשמים והמשמרים. הידע הרב שנצבר במאות שנים של איסוף, רישום, שימור מונע ומייצב התכנס בעשרות השנים האחרונות למערכות מקצועיות המנוהלות באמצעים דיגיטליים שמטרתם הגעה והנגשה של חפצים ותעודות. אלה מאפשרים תמונה בהירה ככל האפשר ויכולת לקטלג ולהשוות, לאפיין ולנסח בשפה ברורה ומדויקת, ולהשאיר את הפרשנויות לבני הדור הזה ולבאים אחריו. הבחירה המתרחשת בעבודת השדה של התיעוד מחייבת בחינת כל פריט לגופו ולנסיבותיו. ואולם יש פרמטרים וקריטריונים שכבר אפשר למנות, ושלאורם נעשית הבחירה:

1. החפץ כביטוי לחיי יום־יום, מול שגרה שהתפרקה ותכלית שהשתבשה.
2. שינוי בחומר, בצורה, במיקום
3. קניין: ההיסטוריה הקניינית של החפץ ואילן היוחסין שלו עד לרגע הקטיעה ולאחריה.
4. עקרון המוצא: הקשר הישיר שלו לאירוע הטראומה, למקום ולזמן.
5. סובייקטוביות ופרשנות בנקודת הזמן של האיסוף: סימבוליות, ניגודיות, איקוניות.
6. ערכי תרבות משמעותיים המייצגים את הקורבנות והקהילות.
7. היבטים טכנולוגיים המייצגים את התקופה.

הרבה לפני עיבוד החומר והשלמת הפרטים והניסוחים הראשונים, האוצר־המתעד מממש הלכה למעשה את מעמדו כהיסטוריוגרף וכיוצר חפצים. כאשר תהליך האיסוף, השליפה של החפץ מאתרו או שמירתו והעברתו לאוסף כרוכים במאמץ, נוצרת משמעות לחפצים. יש חפצים שנגרעים מהאוסף וניתן לשקם אותם, לחדש אותם ולהחזירם לבעלים – התהליך מתועד ברישום וממשיך להיות חלק מהרצף שבין האירוע להשפעותיו. במקרים שבהם נתקלנו ופעלנו על פי שיקול דעת ומצפון הוחזרו בובות פרווה מפויחות לילדים שהן שייכות להם, לאחר שמשמרים ניקו אותן מהפיח והפיגו את ריח השרפה; ציורי קיר שצוירו על ידי קורבנות שנרצחו הוסרו מקירות בשיטת "סטראפו" והפכו לתמונות ניידות שנמסרו למשפחה. בולט מקרה דגלי הכיתות של בארי, שתוקנו וחזרו לשמש בטקס פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה. בכל המקרים נעשה תיעוד מלא לתהליך, ונרשמו השיקולים וההנמקות לביצועו.

בינתיים, עד שנתרחק מנקודת הסיום של האירוע שאנו עדיין בעיצומו, השטח תוסס ומשתנה ללא הרף. נדרשות החלטות קשות בנקודת הזמן לאיסוף החפץ מהשטח או לתיעודו: המדבקות, פינות הזיכרון המאולתרות שיוצרות המשפחות, שלטי חוצות והשתלטות על המרחב הציבורי, כתובות גרפיטי, חפצי זיכרון (מנחות) המונחים באתר.

בהגדרות ובכללים שיש לנסח מחדש על סמך לימוד עבודת השדה, בולטות סוגיות של אתיקה: קניין – אוצרות של חפצים שזכות הקניין שלהם שמורה לבעליהם ולא למוזיאון, לאתר הנצחה או ליוצרי האוסף – מי הבעלים של החפץ, ומי מחזיק בזכויות היוצרים על תוצרי התיעוד? יש לדון במשמעויות של תהליך תיעוד, של שותפות ברכיביו לשם עיצוב זיכרון – להבדיל מהפוליטיקה של ייצוג השכיחה במוסדות ובמוזיאונים.

כל אחד מהיבטים אלה ראוי להתייחסות מלומדת וכבדת משקל, תאורטית ומעשית. כיום, כאשר המיזם נערך להעברת החפצים למחסני מוצגים מאוקלמים ומקצועיים, אנו עומדים בפני האתגר המשמעותי עד כה: מתי נוכל לכתוב נוהל מדיניות אוסף לטראומה של שבעה באוקטובר, כדי שהמציאות והאקראיות של ההרס ומצב ההשתמרות לא יכתיבו את ההיסטוריוגרפיה.

 אשמו״ר: כלי מעשי ויישומי לתיעוד ולשימור דיגיטלי ולשיתוף ציבור

הכלי המרכזי שאפשר ומאפשר את העבודה הראשונית באזורי טראומה הוא מערכת אשמו"ר (איסוף, שימור, מחקר ורישום.) זוהי פלטפורמה מקצועית לניהול ולרישום אוספי מורשת שפותחה ביד בן־צבי במסגרת מיזם "ארץ חפץ," בשיתוף משרד המורשת. המערכת, המותאמת לסטנדרטים מוזיאליים, מבוססת ענן ומיועדת לבתי אוסף ולארגונים בעלי אוספים קטנים ובינוניים. היא מאפשרת רישום קל ונגיש, חיפוש ועריכה מתקדמים, הפקת דוחות ועריכה קבוצתית של פריטים. לאשמו״ר ממשק ייחודי לטלפון הנייד, המאפשר יצירה קלה ומהירה של פריטים חדשים – כולל צילום מהטלפון היישר לתוך המערכת, ושיום אוטומטי של תמונות הפריטים. המערכת נבנתה באופן שמאפשר למשתמשים מגוונים לעשות בה שימוש. כמובן, אנשי מקצוע מהתחום, דוגמת רשמים ואוצרים, אך גם הקהל הרחב. בכך מתקיימת הלכה למעשה הדמוקרטיזציה של הזהות והמורשת המגוונת. לאחר הדרכה של צוות המיזם, מתנדבים בקהילה יכולים להיות שותפים בפעולות הרישום של פריטים בבתי האוסף ביישובים ובקהילות שלהם.

צוות המיזם כולל מומחים בתחום הרישום. צוות טכנולוגי מספק תמיכה שוטפת, וכן גיבוי ותחזוקה. בתי אוסף רבים כבר מתעדים את אוספיהם באמצעות האשמו"ר. האוספים מונגשים לציבור הרחב דרך פורטל "ארץ חפץ" – הבית של אוספי המורשת  בישראל. המערכת מתאפיינת בגמישות תפעולית שמאפשרת להיעזר בה גם במשימות תיעוד חריגות ורגישות. יכולותיה של המערכת – רישום מהיר מהשטח, תיוג גיאוגרפי והזנה בטוחה – הפכו אותה לכלי תיעוד חשוב גם במצבים קיצוניים, דוגמת ההרס רחב־ההיקף בנגב המערבי לאחר שבעה באוקטובר.

שימוש זה ממחיש את החשיבות שיש לתשתית רישום טכנולוגית אמינה, מקצועית ורגישה – גם במהלכם של ימי משבר. מערכות לניהול אוספים הן קריטיות לניהול אוספי מורשת, ובמיוחד כשמדובר באוספים של חפצי טראומה, מכמה סיבות עיקריות:

1. שימור מידע מדויק לאורך זמן. חפצי טראומה נושאים איתם הקשרים היסטוריים, תרבותיים ורגשיים עמוקים. ניהול מקצועי של המידע עליהם מבטיח ששמות, תאריכים, הקשרים ונקודות מבט אישיות לא יאבדו.
2. עקרון המוצא. מערכת ניהול אוספים מאפשרת לקשור בין פריטים לבין האנשים, ומתחברת לעדויות בעל פה ולסיפורים שסופרו ויסופרו בזמנים שונים. החפצים ששרדו טראומה הם עוגנים לעדויות ולזיכרונות. תיעוד מדויק ממזער מחיקה או עיוות, ומשמר את הזיכרון באופן מבוקר.
3. גישה מבוקרת ורגישה. אוספים כאלה דורשים רגישות מיוחדת. מערכת ניהול מאפשרת שליטה בחשיפה: מי נחשף, לאיזה מידע, באיזה אופן, ואילו פריטים זקוקים להגנת הפרטיות.
4. תיעוד אתי ושקוף. ניהול אוסף בצורה ראויה מאפשר תיעוד של מידע חיוני: איך החפץ התקבל, מאיפה הגיע, ואם ניתנה הסכמה להציגו. באוספי טראומה יש להקפיד על אתיקה מקצועית וכבוד כלפי בעלי החפצים, המשפחות והקהילות המעורבות.
5. שימור פיזי ודיגיטלי. המערכת עוזרת לעקוב אחרי מצבם הפיזי של החפצים לטובת תהליכי שימור. צילומים באיכות גבוהה מבטיחים את שמירת המידע על החפץ. במקרה שהחפץ יינזק, יתכלה או יאבד, המידע עליו יישמר.
6. שיתוף והנגשה. בעתיד ניתן יהיה להנגיש פריטים מהאוספים לקהילות ולציבור הרחב באופן מדויק ומבוקר, באמצעות כלי המאפשר תיעוד, מחקר, הנצחה וזיכרון.

 שמירה, שימור ומה שביניהם: טיוטה ראשונה לסיכום ביניים

במאמר זה שיתפנו על קצה המזלג סוגיות שעלו במהלך שנה וחצי של עבודת איסוף ראשונית, תיעוד ורישום בתנאי שדה. היבטים מעשיים, תאורטיים, טכנולוגיים, חומריים ופילוסופיים עוד יידונו, יעודכנו ויפורסמו בשלבים הבאים של עיבוד החומר.

נדבך מרכזי בעבודת האיסוף והתיעוד הוא התחום המקצועי של השימור, שנדרש לחשיבה יצירתית, המטלטלת לא אחת את המוסכמות המקובלות של המקצוע. מול השימור המוזיאלי, הנוטה לתיקון ולניקוי החפץ מנזקי הזמן, אנו עוסקים בחפצים שנבחרו להישמר דווקא עקב הפגם שהוטל בהם וצלקות האלימות שהשחיתה את האסתטיקה ואת הפונקציונליות שלהם. באופן פרדוקסלי, אנו נדרשים לשמור ולשמר את הפגיעה ואת שכבות הפיח, שהיו לסימני ההיכר של הבתים השרופים. במקרים אחרים אנו מגדירים "קומפוזיציה של הרס:" מכלול של חפצים ורהיטים שיש לשלוף אותם אחד־אחד ולהבטיח את האפשרות להתאמתם מחדש בשחזור עתידי.

מושג נוסף המאפיין את היישובים שהותקפו הוא "בית מחולל:" בית שהמחבלים פרצו אליו, בזזו והפכו את קרביו בביזוי האישי ובחדירה לתחום הפרט. חפץ יחיד שנפגע וניזוק אינו מבטא כהוא זה את עוצמת האלימות השורה בבתים אלה, ובכל רגע נתון עולה השאלה עד כמה אפשר או ראוי לשמור ולשמר. לקורבנות האירוע ולמי שחווה אותו בזמן אמת יהיה בלתי אפשרי לבטא את עוצמתו לדורות הבאים. הזמן יחלוף, ורק העדויות, המילוליות, המצולמות ובעיקר הגשמיות, יישארו.

לצד החלטות סובייקטיביות על שמירת החפצים בזמן אמת או סמוך לאירוע, המתקיימות פעמים רבות בעצה אחת ובקשר עם הקורבנות ובני משפחותיהם, ניצבים האתגר והאחריות הכבדה של המתעדים לשימור מונע, שמשמעותו ייצוב המצב ושמירה. מרגע שהחפצים נאספו הם באחריות בעלי המקצוע. חובתם לשמר את מצבם כפי שהוא, עם הפיח והחלודה שיעשו אותם לקפסולות של זמן שדרכן יוכלו גם מי שלא חוו את האירוע לחוש, ולו במעט, את מה שקרה.

המשמרות ליסה קונטה (Conte) וקרית' קוס שרייגר (Schrager) ממוזיאון 11/9 בניו יורק היו שותפות לארגון האוסף ולהתקנת התצוגות במוזיאון שקם רק בחלוף 14 שנים מהמתקפה על מגדלי התאומים. השתיים מתייחסות למורכבות האיסוף, השמירה והשימור בקביעתן שבעשורים הבאים כבר לא יזכרו אנשי ונשות המקצוע את האירועים בעצמם, וגם הניצולים, בני משפחותיהם ואנשי כוחות ההצלה ילכו בסופו של דבר לעולמם (Conte and Koss Schrager, 2023, p. 183). על סמך נסיונן הן מעריכות שהחפצים יהפכו למוצגים היסטוריים, במקום למזכרות מאירוע שעבר על כולנו. הם יהפכו לחשובים בזכות עצמם ובזכות מה שהם מייצגים, במנותק מהזיכרון האישי והרגשי. לכן מוטלת על כתפי אנשי המקצוע אחריות כפולה ומכופלת כלפיהם, ויש להיות ערים לבחינת כל מקרה לגופו בבחירות של תהליכי השימור. יש לקבל שבמקרי קיצון אלה, שמירת מצבם הפגום של החפצים, ובייחוד מעטה האבק (במקרה של מגדלי התאומים,) אינו מנוגד למה שנתפס באופן מסורתי כפרקטיקות "נכונות" של שימור. לא תם ולא נשלם. למרות אי הסדר הקיומי שהוטלנו לתוכו, התהפכות היוצרות וקטיעת מהלכי חיים, אנו מאמינות שאבני הדרך של העבודה שנעשית, ומקבילות לה מתחומי תיעוד אחרים – יניחו את המסד לבנייתו של סדר וליצירת רצף שלמרות כל קיטועיו יבנה נדבך נוסף להבנה, וממנה לריפוי. דווקא בשעה קשה יש לקרוא לעבודת שדה מקצועית, מדויקת, ובעיקר לענווה גדולה אל מול עוצמת האירוע והשלכותיו. הנצח וההנצחה ייכתבו מאליהם, וכל הדוחק – מוחק וגורע. הערך האמיתי של האיסוף, התיעוד, השמירה ומחקרי המוצאות הוא בהענקת חמלה באמצעות יחס מכבד לחפצים וטיפול מקצועי ונטול פניות בהם – כדי להגן על הזיכרונות שהם אוצרים – הן הטובים הן הרעים.

מקורות

Conte, L., & Koss Schrager, K. (2023). Reconsidering dust in approaches to preservation of 9/11 artifacts. In N. Owczarek (Ed ), Prioritizing people in ethical decision-making and caring for cultural heritage collections (pp. 170–185). Routledge.

Mason, R. (2024). Silence and remembering: Locating the cultural trauma of terrorism in London’s museums, archives and memorials. In A. Bounia & A. Witcomb (Eds.), The ethics of collecting trauma: The role of museums in collecting and displaying contemporary crises (pp. 157–178). Routledge.

על המחברות:

כליפא שלו נירית | nirit@ybz.org.il

גרוסמן דינה | dinag@ybz.org.il

ד"ר נירית שלו כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד בן־צבי. אוצרת ראשית של יד בן־צבי. שימשה אוצרת באתרי מורשת ומוזיאונים, במרכזי מבקרים ובאתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, בפיתוח תערוכות קבועות וארעיות, תוכניות ציבוריות ואקדמיות. חברה במועצת המוזיאונים של משרד התרבות הישראלי. ב־2009 כתבה את הפרק על מוזיאונים וארכיונים במתווה של תוכנית המורשת הלאומית. יזמה והקימה תחום אקדמי ומעשי של חקר החפץ והאוסף, שהיה בסיס לכל מיזמי התיעוד החזותי ביד בן־צבי.

דינה גרוסמן, מנהלת מיזמי מורשת דיגיטליים, יד בן־צבי. מנהלת את תוכנית "ארץ חפץ" – אוספי מורשת בישראל, יוזמה לאומית המתמקדת ברישום ובתיעוד של פריטי מורשת באוספים ובבתי אוסף. האוספים מקוטלגים במערכת אשמו"ר (מערכת CMS) מערכת שווה לכל נפש שפיתחו דינה וצוותה, היוצרת כלים לניהול מקצועי ולרישום אוספי מורשת תרבות ומורשת היסטורית על פי סטנדרטים מקצועיים. אתר "ארץ חפץ" נותן כלים ומנחיל ידע לציבור הרחב.

---