מהו קראפט, וכיצד עשה את דרכו מן הספרה הביתית אל שדה האמנות?
בעברית, המונח "קראפט" מתורגם כ"אוּמנות", להבחין מ"אָמנות". בהתאם לכך, אדם העוסק בקראפט (craftsman) מכונה "אוּמן". עד לשלהי שנות השישים הופיע המונח "מלאכת מחשבת" בספרות כתרגום למונחים workmanship ו-craftsmanship, ובהמשך הוחלף ב"אומנות"" (craft). מוסד "בצלאל" נקרא עד שנת 1969 בשם "בית הספר לאמנות ואומנות בצלאל", לפני ששמו שונה ל"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב". עם התחזקות מעמדו של הקראפט בתרבות הבינלאומית ובשילובו בערכים תרבותיים חיוביים, הפך המונח הלועזי לנפוץ גם בשיח המקומי.
הקראפט מתייחס הן למעשה היצירה (crafting) – פעולות כמו רקמה, סריגה ואריגה, המצריכות ידע טכני ומיומנות – הן לאובייקט התוצר של פעולות אלו. מעבר לכך, הקראפט נידון גם כרעיון פילוסופי וכסוגה אָמנותית. בהקשר זה, הוא כולל עיסוקים הנשענים על עבודת כפיים, במסגרתם פועלים היוצרים לפי עקרונות ואופני עבודה ממוסדים. לפי תפיסה טהרנית, הקראפט עוסק באובייקטים הקשורים לגוף האנושי, שתפקידם להכיל, לתמוך או לכסות. מנגד, חוקר התרבות גלן אדמסון טוען כי יש להבין את הקראפט כקטגוריה מושגית, ולא כסוג של חפצים, אנשים או מוסדות. לדבריו, העקרונות המובילים של תחום הקראפט – מיומנות וחוויה חומרית – הם אילוצים מושגיים הניתנים למימוש בכל מדיום אָמנותי1.
שיח הקראפט כולל מנעד רחב של נושאים, ומשתנה בהתאם לדיסציפלינה שבה הוא נדון. בתחום הקרמיקה הישראלית, בולטים שלושה שדות שיח: האָמנות העכשווית, שבה מודגשת המלאכה כפעולה של התנגדות או ביקורת; העיצוב העכשווי, המבליט את הקראפט כביטוי ליוקרה, ייחודיות ובידול מהייצור ההמוני; וחקר התרבות החומרית, הרואה באובייקטים שיקוף של תרבות בהקשר אנתרופולוגי. לצד אלו, מתקיים שיח תאורטי עצמאי המנוהל על ידי חוקרים המזוהים עם הקראפט כתחום יצירה אוטונומי. שיח זה ניזון הן מהתחומים שצוינו והן מהפילוסופיה הפרגמטיסטית של ג'ון דיואי, בעיקר מספרו Art as Experience 2.
חרף השיח התאורטי, יש לזכור כי הביטוי הרווח ביותר לקראפט בציבור הוא בצורת הדרכות מסוג How To. סוגה זו הופיעה כבר בימי הביניים וברנסנס, אך הפכה נפוצה במיוחד במאות ה־17 וה־18. עד לאחרונה, טרם עלייתו של ערוץ היוטיוב, רוב הפרסומים בתחום היו מדריכים מודפסים – שנקנו על ידי רבים אך יושמו בפועל על ידי מעטים.
כקטגוריה קבועה, "קראפט" מתאר אובייקטים שנוצרו בעבודת יד – בניגוד לתוצרים תעשייתיים שנוצרו במכונה. יצירתם של אובייקטים אלו כרוכה בתהליך של לימוד ממושך, ניסוי והבנת גבולות החומר. בניגוד לכך, אמנים נחשבים למחוללי רעיונות שאינם מחויבים למיומנות חומרית, ולעיתים אף לא נדרשים כלל לעבוד עם חומר. גם מעצבים אינם נדרשים לשליטה טכנית או מחויבות לחומר מסוים, אף כי גם הקראפט וגם העיצוב כרוכים באובייקטים שימושיים.
בעוד שקראפט מסורתי נחקר בעיקר על ידי אנתרופולוגים ומומחים לאומנויות דקורטיביות, הרי שהבנת הקראפט בן־הזמן – בעיקר במדינות המערב – מלווה בבלבול. אחת ההמחשות לכך היא חדירת המונח לשדה העיצוב, וההצלחה השיווקית של מוצרים תעשייתיים המדמים עבודת יד, החל מסוף שנות התשעים. מדובר באובייקטים שזכו להצלחה בזכות המעבר לייצור בסדרות קטנות – כחלק מהתמודדות עם אתגרי הגלובליזציה. שיח זה, המכונה "קראפט כעיצוב", מגדיר את הקראפט כגישה לעשייה, ולא בהכרח כקבוצת חפצים3.
בהקשר זה, הקראפט מקבל משמעות של אותנטיות, בעיקר משום שהוא נתפס כקשור לעבודה ידנית הכרוכה בהשקעה ובזמן. בכך, האובייקטים מעוררים תחושת מעורבות חברתית. ואולם, מבקרים מציינים כי כאשר אובייקטים אלו משווקים כמהדורות מוגבלות של מוצרי יוקרה, הם נעשים חלק ממנגנון הקפיטליזם והצרכנות, ולא חלופה חברתית לו.
לצד תפיסה זו, שיח האמנות העכשווית מתייחס לקראפט חובבני כפרקטיקה המאתגרת אליטיזם תרבותי ויחסי כוח כלכליים-גאוגרפיים. אומנים בולטים החלו לעסוק בעבודת כפיים מתוך תגובה למשבר הכלכלי העולמי ולמצבם של עובדים במדינות מתפתחות. כך, יצירות חובבניות הנעשות בעבודת יד זוכות לפרשנות ביקורתית. עם זאת, עבודת הקראפט של יוצרים מערביים, המשתתפים בשוק הצריכה דרך ירידים או פלטפורמות מקוונות, מוצגת כסמל לנוחות ולפריבילגיה מערבית.
מכאן נוצר פרדוקס: ככל שגוברת הנוכחות של הקראפט החובבני בשדה האָמנות, כך גוברת הביקורת האידאולוגית נגד הקראפט המקצועי במערב. כתוצאה, הקראפט כיום מתקיים בצלו של שיח קונספטואלי וביקורתי, המעביר את מוקד הדיון מהאובייקט הממשי אל ההקשר האינטלקטואלי שלו – תוך ערעור על ערכו של החפץ עצמו.
בתוך כך, באָמנות העכשווית אומצה אסתטיקה המכונה "קראפט מרושל" (sloppy craft) – סגנון המאמץ את ערכי הקראפט אך חותר תחת הציפיות ממנו כאובייקט מוקפד. אָמנים הפועלים בגבולות שדה האָמנות עושים שימוש בסגנון זה על מנת לחדור למרחב של "אָמנות גבוהה", תוך שמירה על ריחוק מהקראפט המסורתי. לעומת זאת, קראפט הסטודיו נדחק אל השוליים – כתחום הנתפס כמסורתי, לא חדשני, או חסר קונספטואליות מספקת.
המהלך הנוכחי מעלה טענות על שימוש ציני בקראפט המסורתי, שכן ללא התוספת "קראפט", המילה "מרושל" לבדה לא הייתה זוכה לתהודה חיובית כלשהי. אף שעבודת היד נראית לעיתים קרובות בשדה האָמנות, היא עדיין ממוקמת במדרג היררכי נחות, ואינה נתפסת כתחום התמחות לגיטימי או עצמאי.
מראי מקום:
- Glenn Adamson, Thinking Through Craft, Bloomsbury Academic, 2007. ↩
- John Dewey, Art as Experience, New York: Minton, Balch & Company, 1934. ↩
- Ezio Manzini, "The Scenario of a Multi-Local Society: Creative Communities, Active Networks and Enabling Solutions", in Designing for Sustainability, Springer, 2006. ↩
הקישור הועתק
