לכבוד חג האילנות והחקלאות הבטנו בשבעה חפצים כנגד שבעת המינים מאוספי היד, ועל הקשר המיוחד של כל אחד מהם לאוסף הנשיא ולארץ ישראל
לכבוד ט”ו בשבט פסקנו לרגע ממלאכתנו בתיעוד ישובי הנגב המערבי ופתחנו את התערוכה “תלם // צריף # נקודה.” המציגה עבודות מעשה ידי אמניות ואמנים בני ובנות קיבוצי הנגב המערבי וישוביו לצד אחרים. בפתיחה התארחו ביד נשות ואנשי המושב תקומה, מאחת עשרה הנקודות בנגב. במהלך היום הציגה המחלקה לאוצרות, היסטוריה חזותית ותיעוד שבעה פריטים ועוד אחד מן האוסף, שבעה מהם מייצגים את שבעת המינים המסמלים את הקשר בין המועד לקרקע, לחקלאות ולארץ, ואחד המאגד את כולם יחד.
החפץ הראשון הוא מדליה שנטבעה לרגל מלאת חמישים שנה למכון וולקני לחקר החקלאות (YBZ.399.2022). על צידה האחד מובלטת הכתובת “יובל מכון וולקני לחקר החקלאות 1921–1971” וצידה האחד נושא את סמליל מכון וולקני, אף הוא בתבליט. הסמליל מבוסס בדיוק רב על הציור “שבעת המינים” מעשה ידי אהרן הלוי שצויר בשנת 1926. אהרן הלוי (1887–1957) היה אמן איש “בצלאל”, חקלאי ומתכנן גנים. ציורו מציג עץ דקל בעל כפות סימטריות, נושא שני אשכולות תמרים זהים. לפני העץ סל ובו חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון וזית. העץ ניצב על רקע נוף הררי ובו בתי כפר. הציור נתון בתוך מדליון עגול, ובמסגרת מופיע הפסוק “ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש” (דברים ח ח). מעניין ללמוד (לפי ד”ר רבקה בן שושן במאמרה “לא אחד, לא שניים, לא שלושה: שבעת המינים באמנות היהודית”, מורשת ישראל, גיליון 17, יוני 2019, עמ’ 237–255) כי זו הפעם הראשונה בתולדות האמנות היהודית שבה הופיעו שבעת המינים כדימוי קבוצתי, בניגוד להצגת מין בודד – גפן, לדוגמה, הנפוצה מאוד באמנות היהודית – או שניים-שלושה מינים.
אחריו הבטנו בחפץ שהוא עדיין תעלומה: סמל המדינה העשוי שיבולי חיטה מיובשות הקבועות על רקע בד שחור ומוקפות מסגרת עשויה סרט מתכתי זהוב (YBZ.606.2020). ניכר שהושקעו בו מחשבה רבה ומאמץ וכי נעשה ביד אוהבת, אולם הוא אינו נושא כל סימן מזהה ועדיין אין לנו כל מושג מי העניק אותו לנשיא ובאיזו הזדמנות. אנחנו מקוות ומקווים כי יבוא היום והתעלומה תיפתר; כבר היו דברים מעולם.
החפץ הבא מביא עימו מעט יותר הקשר. צלחת עץ זית מעוטרת בדמויות קוצרות וקוצרים המייצגים את השעורה ובפסוק “ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחר הקוצרים” (רות ב ג; YBZ.76.2021). על גב הצלחת הקדשה בכתב יד בדיו כחולה: “לנשיאנו היקר, שא ברכה וקבל את המתנה הצנועה הזאת, מאת קבוצת ‘ירדן’ המתחנכת באפיקים ט”ז באייר תשי”ד”. כלומר, הנשיא קיבל את המתנה בערב שבועות 1954. מתנות פשוטות ומרגשות אלה, שחומריהן דלים אולם משמעותן רבה, אופייניות מאוד לאוסף הנשיא ולאופיו. יצחק בן צבי היה אהוב על כל שדרות העם, והכל, החל בשגרירים וכלה בילדים, שמחו לפגוש בו.
גביע כסף (YBZ.590.2020) גדול ורב קישוטים בסגנון הברוק, מוזהב בחלקו, מעוטר בשיבולים ובאשכולות גפן ובכתובת חקוקה “לנשיא מדינת ישראל מאת איגוד הקהילות היהודיות באיטליה”, הוא הבחירה המובנת מאליה לגפן. מחותמות הכסף שעל גביו אנחנו למדים שהוא תוצרת Castaudi & Gautero di Emanuelli & Pastore, שבוורצ’לי, איטליה, וכי נוצר באמצע המאה ה-20 בערך. גודלו יוצא הדופן של הגביע מלמד שלא נוצר לשימוש ביתי כי אם לשימוש קהילתי וטקסי, והיות שמדובר באיטליה משמע שיועד לשימוש בכנסיה. העיטורים שעל גביו גם הם מלמדים שזו מטרתו: השיבולים והגפנים הם הלחם והיין, בשרו ודמו של ישו, המשמשים במיסת האוכריסטיה. אולם מעניין להיווכח שמקורן המשותף של התרבות היהודית והתרבות הנוצרית והיותן מעוגנות בעולם אחד של סמלים, משמעויות ודימויים מאפשר לחפצים מעולם אחד לגלוש אל האחר בלא שיהיו זרים לו; שיבולים וגפנים הן סמלים “יהודיים” ביותר ואילולא ידענו את הידוע לנו על הגביע, היינו יכולים לנחש שהוזמן במיוחד בידי הקהילה היהודית.
לעומת הגביע עומד מגש עלה התאנה הנאה העשוי עץ זית (YBZ.431.2020), שאף הוא להוותנו חידה ללא מענה. ברור שנוצר כפריט עיטורי בידי אמן או אומן רב כישרון, אך מלבד זאת איננו יודעים ויודעות עליו דבר וחצי דבר. מלאכת המחקר של חפצים מעין אלה דומה לאיתור מחט בערימת שחת, אך לעתים צץ רמז המגיה אור על פריט זה או אחר ומאפשר לנו לשחזר את סיפורו.
את הרימון מייצג משני היבטים שונים הדס לבשמים תוצרת “בצלאל” (YBZ.359.2019). ההדס הקטן, כ-14 ס”מ גובהו, נראה תמים, אולם מאחוריו מסתתרת פיסת היסטוריה מקומית. ההדס עשוי גוף גלילי נמוך על רגל בעלת בסיס עגול. הגוף מכוסה מכסה נשלף, על המכסה מתנוסס נס עגול וממנו משתלשלות שתי שרשרות שבקצותיהן כדורי כסף. על הנס משלבת “בצלאלית” אופיינית ומוכרת של המילה “ציון” ועל הרגל לוחית כסף קטנה ובה החתימה “בצלאל ירושלם”. על רגל ההדס חקוקה הקדשה: “לר’ יונה לישנסקי לשנות הגבורה מאת משפחת אוסנוביץ תשרי ת”ש”. הקשר הראשון לרימון הוא הנס המתנוסס בראש ההדס, ששפתו העיטורית וסגנונו לקוחים במישרין מרימונים לספר תורה מן הסוג השטוח האופייני לארצות מרכז אסיה. הקשר השני הוא טכניקת העיטור שלו, פיליגרן (תחרת כסף) וגרנולציה. גרנולציה משמעה עיטור בגרגרי כסף קטנים במלאכת הלחמה עדינה, ואת גרגרי הכסף הללו, המזכירים גרגרי חיטה או, במקרה שלנו, גרגרי רימון, אפשר לראות על היקף ההדס, על הרגל ועל המכסה. הטכניקה עתיקה מאוד, ואפשר לראות אותה בתכשיטים וכלים עשויים מתכות יקרות שנוצרו בתרבויות קדומות. היא לא נזנחה מעולם והמשיכה להיות בשימוש בארצות אסיה – בהודו ובתימן למשל. עולי תימן הביאו את מלאכת הכסף העדינה, ואיתה את טכניקת הגרנולציה, אל סדנת הצורפים התימנים שפעלה ב”בצלאל”, וכך נעשתה הטכניקה לאחד ממאפייניה של מלאכת הכסף בארץ ישראל.
ההדס הוענק ליונה לישנסקי, אביה של רחל ינאית בן־צבי, לרגל הגיעו לגבורות – כלומר, לרגל יום הולדתו השמונים. יונה לישנסקי עלה לארץ בשנת 1912 ועבד לצד ביתו רחל במשק הפועלות שהקימה. אחת מן הפועלות במשק הייתה שושנה רייזל אוסנוביץ, שאמנם הלכה לעולמה כבר שנת 1925, אולם ההיכרות בינה ובין יונה לישנסקי היא החוליה הראשונה בקשר בין המשפחות ובין החפץ לאנשים. מרדכי אוסנוביץ, שכונה בפי חבריו “דער גאלדשמיד”, היה פעיל בחוגי פועלי ציון לצד יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. הוא עלה מוורשה בעשור הראשון של המאה ה-20, ולצד שושנה רייזל היה חבר בקומונה “ירושלים החדשה” ובארגון “השומר” שבהם היו רחל ינאית ויצחק בן־צבי דמויות בולטות, סתת בקבוצת הסתתים העברים שפעלה לצד “בצלאל”, והחשוב מכל בהקשר זה – הוא ושמואל פרסוב ניהלו יחד את סדנת הצורפים התימנים שפעלה ב”בצלאל”, וייצרה כלים כדוגמת ההדס שלפנינו. בהמשך היה (עם יהודה שניאור ושלמה רבינוביץ) אחד ממייסדי שרא”ר, הקואופרטיב שפעל תחת “בצלאל” וייצר אמנות שימושית בכסף, בעץ זית, בנחושת, בפליז ובחומרים נוספים. בתצלום המפורסם של אברהם סוסקין מסדנת הכסף ב”בצלאל” שבה נראים צורפים תימנים לצד בוריס שץ, מופיעים שני גברים שעל פי חזותם הם מזרח אירופים, “מוסקובים”. אפשר לשער שהשניים הם אוסנוביץ ופרסוב, ואכן הספר “בצלאל של שץ, 190” (נורית שילה הכהן, 1982) מאשר שהימני מביניהם הוא פרסוב והשמאלי הוא אוסנוביץ, ומוסיף ומונה את אוסנוביץ ברשימת תלמידי בצלאל ואנשיו.
הזוג בן־צבי והזוג אוסנוביץ (כלומר, מרדכי ואשתו השניה, אסתר, שהייתה עובדת סוציאלית בוועד הקהילה) היו ידידים קרובים. הם אף גרו בקרבת מקום – יהושע בן אריה, בספרו “ירושלים היהודית החדשה” (עמ’ 414), מציין כי ביתם היה ברחוב אוסישקין 59, כמטחווי קשת מביתם של יצחק ורחל ינאית בן־צבי. יש לציין כי הוא מאיית את שם המשפחה “אוסינוביץ”, וכך גם מזכירה אותו רחל ינאית בספרה “אנו עולים” (עמ’ 65). במקום אחר היא מציינת כי עברתו את שמם לאוריאלי, הגם שמן ההדס אפשר ללמוד שהעברות לא החזיק מעמד. באוסף הספריה הלאומית מצוי תצלום של רחל ינאית ויצחק בן־צבי מטקס ההכתרה של המלך ג’ורג’ השישי בלונדון, שם נכחו כנציגי הישוב היהודי בקולוניה פלסטינה, ועל גבו הקדשה: “לח’ מרדכי אוסנוביץ ולמשפחתו, למזכרת מימי ההכתרה, בב”ח [בברכת חברים] מאת יצחק ורחל”.
גם החפץ הבא השתייך ליונה לישנסקי והגיע אל אוסף הנשיא דרך רחל. זוהי קופסת עץ זית קטנטנה (YBZ.415.2020), ועליה מתואר, בסגנון הסכמטי האופייני לתיאורים עממיים של המקומות הקדושים, מראה קבר רחל. על החזית מודפסת הכתובת “קבר רחל”. הקופסה, שעל פי גודלה שימשה להחזקת טבק, שחוקה מאוד, וניכר שנעשה בה שימוש ארוך-שנים. על תחתיתה חקוקות המילים: “קופסת אבי ז”ל, ר.”. מעדות בעל־פה ידוע לנו שהייתה של רחל ינאית בן־צבי, וממילא מעידה הכתובת שהייתה מעזבון אביה.
הקופסה אופיינית לעבודת עץ הזית בירושלים, ובהקשר זה נגענו מעט בנושא והזכרנו את השתלשלות הפיכתם של חפצי עץ זית לעבודות ישראליות טיפוסיות מאז הובאה העבודה מאירופה בידי נזירים פרנציסקנים. בית המלאכה לחפצי עץ זית של האמן והאדריכל קונרד שיק, שבו למדו יהודים רבים את המלאכה במחצית המאה ה-19, היה יריית הפתיחה למאה וחצי של מזכרות ירושלמיות וישראליות עשויות עץ זית ומעוטרות בתיאורי המקומות הקדושים. להרחבה מומלץ לעיין ברשומה המאלפת בבבלוגו של גדעון עפרת, “ראשית תעשיית מוצרי עץ הזית בירושלים” (2011).
אחרון חביב הבטנו בכד נאה תוצרת “פל־בל” (YBZ.168.2023), בדגם קנקן קפה טורקי. לקנקן גוף תמיר וזרבובית ארוכה, ועל כתפו דגם בתים ודקלים בסגנון “מזרחי”. הכד מוקדש בכתובת חרותה לפרופסור יצחק קלוגאי: “פרופסור יצחק קלוגאי היקר, החלוץ ומורה הדרך, חיפה יוני 1957 במדור הכימיה בטכניון”. פרופסור קלוגאי, מרצה לכימיה בטכניון, היה אישהּ של שולמית קלוגאי, סופרת, משוררת ומתרגמת, ממקימות הגימנסיה בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה ואושיית אופנה ארצישראלית. שולמית הייתה אחותו של יצחק בן־צבי, וכנראה העניקו השניים את הכד מתנה ליצחק ורחל ינאי בן־צבי או שהתגלגל אליהם בדרך אחרת.
“פל־בל”, מפעל חפצי הנוי של מוריס אשקלון, היה מן היצרנים הבולטים ביותר של אמנות שימושית בישראל של שנות ה-50. הכלים צופו לרוב (הגם שלא במקרה זה) בפטינה ירוקה מלאכותית כדי להוסיף להם חן ועניין, ורבים מהם עוצבו ברוח מקומית, לאומית וציונית. הכלים היו נפוצים בכל בתי ישראל והיו ממאפייני הבית הישראלי בעשור זה; כיום הם פריטי אספנות נחשקים.
לשבעת המינים, שכיום הם נכס צאן ברזל באמנות היהודית והישראלית, פנים רבות ושונות; כאן גילינו היבט אחד שלהם מאוספם של מי שהשתבחו בארץ ושהארץ השתבחה בהם.
הקישור הועתק
