על ספינת חיל הים מרודוס לצריף הנשיא

---

באוסף מתנות הנשיא מצויה מנורת חנוכה יוצאת דופן. צלילה לטכניקת היצירה שלה, לכתובות שעליה ולחלקיה השונים מגלה סיפור שהוא עולם ומלואו. רשומות האוסף מספרות כי המנורה הייתה רכושה של קהילת יהודי רודוס, והוענקה לנשיא בתיווכם של אנשי חיל הים. ספינת חיל הים אח”י נגה ביקרה ברודוס בשנת 1955 ואנשיה קיבלו את המנורה מידי שרידי הקהילה שמנו על פי המסופר כשש נפשות. מפקד חיל הים, אל”מ שמואל טנא (טנקוס), מסר אותה לאחר מכן בטקס חגיגי לנשיא יצחק בן צבי בדצמבר 1955 (חנוכה תשט”ז).

המנורה עשויה כסף (אך לאחר בחינה מדוקדקת יש להסיק שאינה חתומה בידי האמן או בוחן הכסף המקומי) וממדיה גדולים הרבה יותר מן הרגיל במנורות חנוכה לשימוש ביתי; רוחבה עומד על 41 ס”מ לעומת מנורות בסגנון דומה שרוחבן בדרך כלל פחות מ-30 ס”מ. הדופן האחורית רקועה, גזורה וחרותה, דמוית צדפה, מעוטרת רוקיות וּוַרדות ובראשה כתר תורה. במרכזה לוחות הברית ועליהם חרותים עשרת הדברות; הלוחות נתמכים משני צידיהם בשני אריות הראלדיים חורצי לשון. בבסיס הדופן מגינית דמוית יהלום, ובתוכה חרותה הקדשה: “קדש לה’ / ממנו יצחק ומאטילדה ן’ ויניסטי יצ”ו / לזכרון הורינו [רחמים?] ורחל תנצב”ה / חנכה הא’תרצ”ה”. על פי כתובת הקדשה זו, המנורה הוקדשה בחנוכה תרצ”ה (1934) וסביר שנוצרה בשנה זו או מעט לפניה. בגב המנורה, בפינה הימנית העליונה, קבועה רצועה קטנה המיועדת לתליית השמש; אולם השמש עצמו חסר. עיון בתמונות המתעדות את מעמד הענקת המנורה לנשיא ילמד שכאשר נמסר לידי הנשיא הייתה המנורה מצוידת בשמש וכפי הנראה ניתק ממנה במהלך השנים.

דופן המנורה האחורית עשויה בבירור בעבודה עממית, כלומר, היא מעשה ידיו של אומן חובב שלא היה אמון על עבודות כסף מסוג זה. לאריות דמיון קלוש ביותר למציאות, רעמתם מסוגננת עד כדי הפשטה ופניהם כשל חיות משק. גם יתר העיטורים מתאפיינים בפשטות עממית. סביר להניח שהסיבה לנאיביות ולאיכותם הפשוטה של העיטורים היא שמנורות מסוג זה אינן אופייניות לרודוס; למען האמת, מנורות כאלה (שאיכות העבודה הניכרת בהן גבוהה פי כמה) מוצאן בארצות מערב אירופה – אוסטריה, גרמניה וסביבותיהן. מנורה דומה מאוד, למשל, שמקורה באוסטריה באמצע המאה ה-19 מצויה באוסף מוזיאון ישראל (מקורה בארגון להשבת נכסי יהודים, ירס”ו, והכתר שבראשה חסר – עדות לתלאות שעברה). צורת הצדפה של הדופן האחורית, צורתו של העיטור המקיף את לוחות הברית ועיטורי הרוקיות והפרחים דומים מאוד, וייתכן שמנורה דומה או זהה שימשה דגם לחיקוי למנורה שלפנינו. המנורות המסורתיות ששימשו בקהילות המרחב היווני היו שונות ביותר; אולם האמן העממי שלנו, מסיבותיו שלו – אולי ברוח הקוסמופוליטית של העידן שבין המלחמות – בחר דווקא בדגם מערב-אירופי לחיקוי.

לנוכח זאת, איך אפשר לדעת, מלבד עדויות נסיבתיות, שהמנורה שלנו אינה מנורה אוסטרית שהתגלגלה ברבות הימים לרודוס? התשובה מסתתרת בכתובות ההקדשה והעיטור מעידות על מקום יצירתה. הטיפוגרפיקה של עשרת הדיברות מעידה כאלף עדים שהיוצר ישב ביוון או בסביבותיה; אפשר להשוות את האותיות לאותיות שעל שדיה (טס עיטור לפרוכת המוקדש לבית הכנסת) שמקורה ביואנינה, יוון, ראשית המאה ה-20.

גם כתובת ההקדשה שצורת אותיותיה, כמו צורת האותיות של עשרת הדיברות, אופיינית לקהילות יוון (ובכלל זאת רודוס), משמשת עדות. שם משפחתם של המקדישים, יצחק ומטילדה ן’ ויניסטי – כלומר, ממשפחת בנבנישתי – חוזר שוב ושוב ברשומות, למשל בפנקס קהילת רודוס שבידינו (ספונות, ספר ראשון, תשי”ז, שמעון מרכוס, מיסי הקהילה ופנקס העריכה ברודוס). 

גודלה יוצא הדופן של המנורה – רוחבה עומד על 41 ס”מ – לצד נוסח כתובת ההקדשה רומזים לפרט מידע נוסף: המנורה לא שימשה להדלקה בבית פרטי אלא בבית הכנסת. הקדשה הפותחת במילים “קדש לה'” מעידה כי החפץ שייך למקום קדוש – קרי, לבית הכנסת. המנורה הייתה רכושה של הקהילה והוקדשה לזכרם של הורי אחד מבני הזוג יצחק ומטילדה ן’ ויניסטי.

פרט נוסף העולה מחזותה הפיזית של המנורה הוא ששורת הבזיכים ככל הנראה איננה מקורית והוחלפה בשלב כלשהו בגלגוליה. כתובת הקדשה נחרתת תמיד במקום שבו תבלוט לעין, או לכל הפחות תוכל להיקרא. מקומה הנסתר של הכתובת מעיד ששורת הבזיכים נוספה בהמשך וכי במקור היו בזיכיה של המנורה שונים, אולי קטנים יותר, מסוגננים יותר (כמו בזיכיה של המנורה האוסטרית) ורחוקים יותר מן הדופן. 

הבזיכים גדולים, פשוטים ודמויי כוסות חלקות, שונים מאוד מאופייה העיטורי של הדופן האחורית. על קדמת מגש הבזיכים חרותה הקדשה נוספת, בטכניקה אופיינית לישראל של אמצע המאה העשרים: “לנשיא המדינה י. בן צבי נכס פליטה מיהדות ‘רודוס’  ממר צוריאנו נשיא הקהילה לשעבר”. נסיבות הגעתה של המנורה מידיו של מר צוריאנו לנשיא – סיפור מקביל לסיפור המסירה משרידי קהילת רודוס לידי אנשי חיל הים ומשם לידי הנשיא – גם הן טעונות בירור.

על זהותו של מר צוריאנו איש קהילת רודוס אפשר ללמוד מידיעה חדשותית שהתפרסמה בגיליון 20 בינואר 1952 של עיתון “שערים”, כשלוש שנים קודם לכן, ואשר עוסקת בעניין שיש לו זיקה לסיפורנו: “קהילת רודוס העבירה למשרד הדתות משלוח חשוב של ספרי תורה ותשמישי קדושה שונים […] היום נותרו בקהילה בסך הכל 9 יהודים. בראש שארית הפליטה ברודוס עומד העסקן הישיש מר אליהו צוריאנו, שיזם את העברת תשמישי הקדושה לישראל על מנת שישמשו להנצחת קהילת יהודי רודוס העתיקה”. אליהו צוריאנו (1871–1964) הוא שהפקיד את המנורה בידי נציגי חיל הים, ואולי אף ביקש שתחרת עליה כתובת ההקדשה לנשיא המזכירה אותו בשמו.

בשולי הדברים, ראוי להשתמש בסיפורה של המנורה למטרה שלה נועדה – כגלעד לקהילת רודוס שנכחדה, ולספר בקצרה את סיפורה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 ישבו באי כ-4000 יהודים; הקהילה שגשגה תרבותית וכלכלית, ואף הפעילה בית מדרש לרבנים. בית הכנסת באי, “קהל שלום” נוסד בשנת 1575 והיה בית הכנסת העתיק ביותר שהיה בשימוש רצוף ביוון. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר האי לידיה של איטליה, ועם עליית הפשיסטים לשלטון באיטליה גורשו מן האי מאה משפחות מיהודי הבלקן; משפחות אלו התיישבו בחלקן בבירת קונגו הבלגית דאז, אליזבתוויל. בדצמבר 1943 נכבש האי בידי הנאצים; ביולי 1944 גורשו כל 2000 יהודי  האי, להוציא 50 יהודים בעלי אזרחות טורקית שזכו להגנת הקונסוליה הטורקית. תחילה נכלאו המגורשים במחנה המעבר חיידרי ומשם נשלחו לאושוויץ בירקנאו. רק 151 מיהודי רודוס שרדו. כיום, כפריט התופס מקום של כבוד באוסף מתנות הנשיא, ממשיכה המנורה למלא תפקיד כפול בזיכרון הלאומי: זכרון הניצחון הצבאי של מעטים מול רבים, וזכרונה של קהילה אחת מני רבות, באי אחד קטן לחופי יוון.

---