מסימני ההיכר של בני ובנות הקיבוץ הוא ההיכרות עם המילה "מנשקה" ועם הכלי שהיא מתארת. אז מה זה מנשקה?
בבית האוסף "קיבוץ של פעם" בקיבוץ יד מרדכי, כמו גם בבתי אוסף קיבוציים אחרים, אפשר למצוא סירים רב-קומתיים עשויים אלומיניום או פח, ולהם ידית נשיאה. הסיר שימש לנשיאת אוכל – "פרודוקטים" בלשון הקיבוצית – מחדר האוכל לבית הילדים ולחדרי החברים כאשר היה בכך צורך, למשל בעת מחלה או לחברים שעבדו בלילות. שמו של הכלי משתנה מקיבוץ לקיבוץ ומתקופה לתקופה: ביד מרדכי, בעין שמר, בקיבוץ מסדה, באושה ובקיבוצים אחרים הוא מכונה "מנשקה", כינוי-שיבוש שהתגלגל מ"מנז'קה" – ככל הנראה מן המילה הצרפתית ménager (במשמע של הובלה, הבאה) או מן הביטוי הצרפתי ménage à troi שמשמעו כידוע "שלישייה", בצורת הקטנה רוסית-יידישאית. יוצאי קיבוצי השומר הצעיר מספרים כי השם שימש בכל קיבוצי התנועה, ויש שמחלקים בין צפון ודרום – בצפון מנשקה, בדרום נושא אוכל.
היו מקומות, כגון כפר סאלד, שכינוהו מנאז', וקיבוצים כמו בית זרע שכינוהו מנאז'ה. בקיבוץ גבת ובמשמר העמק כינו את המתקן "שלישייה" – גם אם היו לו ארבע קומות או חמש, והיו מקומות שכינוהו "חמישייה". במעלה החמישה נקרא "קומפלט". בקיבוץ פרוד, במסילות, בשער הגולן ובכפר החורש, לעומת זאת, כונה המתקן "נושא אוכל". בקיבוץ המעפיל כינוהו "נושא כלים", בעברון נקרא פשוט "מערכת", בחולתה ובמעיין ברוך היה שמו בישראל "קונפַייטר" ומוכרת גם הגרסה "קומפייטר" (סבורים שמקור הכינוי בפלמ"ח, שם שימש כמילה כללית היכולה לתאר כל מכשיר, חפץ או אדם), ברמת הכובש "מָחוּתְל" (ביטוי שמשמעו כלי, מתקן או מכשיר. בטורו "הזירה הלשונית", מעריב, 3/6/2016 מסביר רוביק רוזנטל – לאחר שבכמה וכמה פרסומים קודמים ציין שמקור המילה אינו ידוע – את גלגולי המילה: "הגיית המילה רומזת על יידיש, אבל ביידיש המילה אינה קיימת. על פי דוד ברש מכפר יהושע מדובר במילה שמקורה במסחה, היא כפר תבור. בערבית השתרשה המילה 'מַאְחוּד', ד' נחצית, במשמעות כלי כלשהו, שלא ברור מה תפקידו. המילה שובשה למָחוּת, המסחאים הוסיפו ל' כדרך היידיש, וכך נולדה מחותל"). בכפר המכבי ובמענית, שמקימיהם היו מעולי גרמניה וצ'כיה, היה בשימוש השם הגרמני "אסן טרגר", נושא אוכל. ועוד מוכרים שמות שונים מקיבוצים שונים: נחל עוז – קונטיינר; מצר (וקיבוצים אחרים של יוצאי ארגנטינה) – וִיאֶנדה; פלמחים – נושא כלים. בהשפעת עגת המחתרות והצבא נפוץ גם הכינוי "מסטינג" והיו שכינוהו "סיר הסירים" על משקל "שיר השירים".
גם בירושלים היה המתקן בשימוש לנשיאת אוכל לעבודה ולבית הספר, והמילונאי ראובן אלקלעי מספר בזכרונותיו כי כונה "סֶפֶר-טאסי" (זהו שמו הטורקי של הכלי, ומשמעו "קערות מסע") או, בעברית, "סיר המעלות". דעתו של אלקלעי לא הייתה נוחה מן השיבוש שבכינוי, אולם חוקר הלשון העברית רפאל ויס (בטורו "ביאליק מחדש הלשון", הבֹּקר, 3 ביולי 1964), מעיד כי מחדש הביטוי היה לא אחר מן המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. יוצאי גבעת ברנר, שם כונה תחילה מנאז', מספרים שגם שם החל הכלי להיקרא לאחר כמה שנים "סיר המעלות" ומייחסים את החידוש למורה לעברית יוסף אחאי, שאז עוד היה חבר הקיבוץ. ייתכן שאחאי שוחר השפה העברית למד על הצעתו של ביאליק ואימץ אותה.
ההיסטוריון יעקב יהושע, כותב תולדות ירושלים ואביו של א"ב יהושע, מספר אף הוא על השימוש בכלי, הזכור לו כבר מסוף המאה התשע-עשרה:
בבתי הספר החדשים שהוקמו בסוף המאה החולפת ובראשית המאה הנוכחית מחוץ לחומות ירושלים, יהודים ולא יהודים כאחד, למדו תלמידים שבאו מהעיר העתיקה ומהשכונות שמסביב. הם למדו בהמשך אחד, דהיינו עד שעה ארבע או חמש אחרי הצהרים, עם הפסקה של שעה אחת או שתים לארוחת הצהרים. ומאחר שלא היתה לתלמידים אלה שהתגוררו בשכונות רחוקות, האפשרות לחזור לבתיהם כדי לסעוד את ארוחת הצהרים, נהגו להביא בבואם לבית הספר, את ארוחת הצהרים בתוך מספר צלחות “שחוברו יחדיו” בידית של ברזל. כלי אוכל זה נקרא בשם סֶפֶר טאסי.
מסתבר כי מונח זה הוא ערבי והוא מורכב משתי מלים, “ספר” שפרושה נסיעה ו“טאסי”, שפרושה צלחת או קערה. כלי זה היה בעיקר בשמושם של אלה אשר נסעו למסעות שנמשכו מספר ימים ושמו בו “צידה לדרך”.
סוחרים יהודים שהיו בעלי החנויות בעיר העתיקה נהגו אף הם לקבל את ארוחת הצהרים על ידי שליח. באותם ימים חנויותיהם של הסוחרים היו פתוחות ללא הפסקה, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות.
דוד נחמן בנו של שלמה נחמן הסבל, נהג לשאת על ראשו מדף של עץ ובו קדרות קטנות ו"ספר-טסינים” שהכילו את ארוחת הצהרים שנשלחו על ידי בעלות הבית לבעליהן. סוחרים אלה, שרובם התגוררו בשכונת ימין משה ובשכונות החדשות לא סגרו את חנויותיהם בשעות הצהרים.
מספרים כי לפרקים טעה דוד נחמן בחלוקת הספר-טסינים ו“איש אכל את תבשיל רעהו” בשגגה. כשהיו נשותיהם פותחות את הספר-טסינים ורואות בהם שיירים של אוכל שלא נשלח על ידן היו אומרות לבעליהן: מסתבר שסעדת את לבך בתבשיל חברך.
(יעקב יהושע, ספורו של הבית הספרדי ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, ראובן מס, 1979).
הכלי היה מצוי גם בקרב ערביי פלשתינה, שכינוהו סָפַרטָאס (שם שמקורו במילה הטורקית sefer-tasi שהיכרנו לעיל). ערביי יפו היו יוצאים עמו לחגיגות שם-א-נסים, חג אביב שמקורו במצרים ובו נוהגים לצאת לסעוד בחיק הטבע.
ידוע לנו שמקור הכלי בהודו, שם הוא מכונה בגרסתו המודרנית, בתר-הכיבוש הבריטי, tiffin carrier. במומבאי פועל זה למעלה ממאה שנה שירות שליחים בשם dabbawala האוסף את הכלי מן הבית בשעות הבוקר המאוחרות ומביא אותו למקום העבודה של הנמען בשעת צהריים בעוד האוכל לוהט – ממש כפי שמתאר יעקב יהושע את הנוהג בירושלים. מהודו התגלגל הכלי מערבה ונפוץ בכל רחבי המזרח התיכון ואף היה בשימוש הצבא העות'מאני. כך הגיע לארץ ישראל בשלב כלשהו, ואומץ בחום בידי תושביה השונים שהעניקו לו שמות משלהם. במיוחד התאים לצורכי הקיבוצים, ולכן גם שרד בהם עוד שנים רבות.
תודה לסמדר ברק על המידע הרב, וליוצאות.י הקיבוץ ביד בן-צבי ומחוצה לו על הסיוע בהגייה.
הקישור הועתק
