בית האוסף "תיבת הנגינה של זמי" ממטולה מצוי בימים אלו בתהליך רישום החפצים ועלייה לפורטל ארץ חפץ. זמי רביד, האספן, כותב על האוסף ועל המחקר סביבו
זמי רביד הוא מוזיקאי, מוזיקולוג ואספן כלי נגינה עתיקים, נדירים ורחוקים. בית האוסף "תיבת הנגינה של זמי" שכן בביתו במטולה והיה פעיל עד לפינוי מטולה באוקטובר 2023. הבית הופצץ בספטמבר 2024, והאוסף הוצל ופונה ממנו. כיום מצוי האוסף בתהליך רישום הכלים והנגשתם לציבור הרחב בפורטל בתי האוסף של מיזם "ארץ חפץ".
*
ארבעים שנה חיינו בצוותא – אשתי רינה, אני, וכמה מוזות בבית אחד במטולה. לחצי הדירה, זה ששייך למוזות, קראנו "בית המוזות" – "מוזיאון" ביוונית (Οίκος των Μουσών / Oíkos ton Mousón). בַּחדר (זה ששייך למוזות) ניגנתי בפסנתר הכנף הגדול, בעוגב עם שלוש המקלדות וחמישים וכמה דוושות, בצ'מבלו ובקלאוויכורד, בהרמוניום ובהרמונינה [כולם כלי מקלדת], ויצא שמם ושמעם למרחוק, ויבואו המוני בית ישראל לצפות בהם, לענג את עיניהם, ולשמח את אוזניהם.
אינני יודע איך מתרבים כלי הנגינה, אבל עובדה שהם מתרבים. כארבע מאות פריטים הצטרפו לחגיגה, ולי, עבדכם הנאמן לא נותרה ברירה אלא להיות השרת והמנקה, האוסף ושומר, המארגן את התצוגה, המדריך, מרצה, ומנגן למבקרים (גם הם הלכו והתרבו, אינני יודע איך).
וברבות הימים – התארגנו הכלים בקבוצות: כלי נשיפה, כלי הקשה, כלי מיתרים, וכלי מקלדת. ממכשיר אלקטרוני לכיוונון פסנתרים ועד לתוף של שאמאן מאפוצ'י (ילידי דרום אמריקה, לפני קולומבוס). מחליל פשוט שנמצא בחפירות במקסיקו, קצת עקום, וקצת מזייף, אבל אי אפשר לדרוש ממנו יותר בגילו המופלג (מאות שנים), אל סינתיסייזר אלקטרוני שעושה צלילים של חליל עתיק…
עיקר עיסוקי, פרט לנגינה, והופעות בארץ ובעולם, בכלי המקלדת השונים – הוא מחקר על התפתחות הפסנתר, והשפעת התפתחותו על כתיבת היצירות. רבים חוקרים באופן אקדמי את ההתפתחות, אבל פסנתרנים עסוקים בנגינה, באימונים, ומטבע הדברים מנגנים כמו המורים שלהם. שגיאות ואי הבנות, חלקן בנות מאה וחמישים שנה, עברו במסורת מדור לדור.
כך למשל סיפורה של הדוושה השלישית בפסנתר. בשנת 1842 המציא יצרן פסנתרים בשם בואסֶלו (Boisselot) ממרסיי שבדרום צרפת את הדוושה (הפדל) האמצעית של הפסנתר. איתרע מזלה והיא הייתה הדוושה החמש עשרה, בערך, שהומצאה. בגלל דוושות אחדות מיותרות, ובגלל סיבה חברתית, שמיד אפרט, הוזנחה הדוושה האמצעית (עד היום אין לה סימן לרישום ולא שם מקובל). הסיבה לביטול הדוושה הייתה חברתית-כלכלית. עד אז ניגנו בפסנתר בעיקר נגנים מקצועיים, שניגנו גם בעוגב עם עשרות (!) דוושות. ברבע השני של המאה התשע-עשרה צמחו והתרבו הנגנים החובבים. לילדה בת שתים עשרה זה "יותר מדי פדלים", וכך ממש כמו בפתגם זרקו את הדוושה האמצעית החשובה מאוד, עם כל האחרות המיותרות. יצרני הפסנתרים עובדים כדי למכור פסנתרים, והייצור (עד היום) מתאים לדרישות של החובבים. כשרובינשטיין בא לקונצרט באולם קונצרטים – לא בטוח שיימצא שם פסנתר בעל שלוש דוושות.
אבל הקומפוזיטורים שופן (נולד 1810), שומן (נולד 1810) וליסט (נולד 1811) הכירו בחשיבות הדוושה ובאפשרויות שסיפקה. בגלל הנסיבות שהביאו לביטולה, עד היום הפסנתרנים הטובים בעולם אינם מודעים לכך, ומנגנים בצורה שגויה, לדוגמא את הפולונז-פנטסיה של שופן, שנכתב בדיוק "לכבוד" הדוושה האמצעית. אי השימוש בדוושה גורם לביצוע משובש של היצירה.
העיסוק בביצוע נכון של יצירות הוא רק דוגמא אחת למחקרים שעשיתי. מחקר בלשי נוסף, ממש בסגנון שרלוק הולמס, היה בעקבות כלי מוזר שקיבלתי "ללא תעודת זיהוי" ושלא הכרתי. הוא דמה יותר מדי למגרפה שמוזכרת בתלמוד, והייתה בבית המקדש. חששתי שאת הכלי עשה אומן ירושלמי כדי למכור לתיירים "כלי עתיק ואותנטי מבית המקדש". אחר כך התברר לי שזהו שנג, כלי נשיפה מן המזרח הרחוק. כך התחלתי להתחקות אחרי סיפורה של המגרפה. עשר שנים אחר כך הגעתי למסקנה מעניינת, שונה מכל המקובל, וכנראה די-אמיתית, בניגוד לגישה הרווחת (המוכוונת חברתית ופוליטית, בין השאר על ידי הקהילה היהודית רפורמית) שעל פיה המגרפה היא העוגב, שנועדה להכשיר את נגינת העוגב בבית הכנסת בשבתות, כי, לכאורה, היה עוגב בבית המקדש. דורות של חוקרים תירגמו וציטטו זה את זה בלי להבין, והוסיפו תלי תילים של שטויות וטעויות, בשתים עשרה שפות, במשך מאות שנים. המחקר שלי (הרציתי אותו מספר פעמים בארצות שונות, והופיע כמאמר אקדמי) מראה, נוסף לנושא העיקרי, "איך לא חוקרים". המסקנה שלי רחוקה מאוד מן הטענה הרווחת – לדעתי המגרפה שהייתה בבית המקדש היא אכן כלי נשיפה מסוג שנג.
סיפור "תיבת הנגינה של זמי" נקטע באיבו, באיבחת טיל פאלאק שנחת על ביתנו הפרטי ובית המוזות. ב-19.9.2024 הייתה פגיעה ישירה בבית. ההרס רב. חילוץ מהיר שעשיתי, עם בני משפחה וכמה מתנדבים הביא את הכלים, בזכות קשריה וקסמיה של ד"ר נירית שלו כליפא מן המחלקה להיסטוריה חזותית ביד בן צבי, למרתף מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. שם הם זוכים לטיפול כל כך אוהד ומסור, שהם לא רוצים לחזור הביתה. אבל זה כבר סיפור אחר, והעתיד – מי ישורנו?
הקישור הועתק
