object(WP_Post)#8967 (24) { ["ID"]=> int(4359) ["post_author"]=> string(1) "4" ["post_date"]=> string(19) "2024-11-21 15:42:11" ["post_date_gmt"]=> string(19) "2024-11-21 13:42:11" ["post_content"]=> string(21370) "

דימויי לורד בלפור והצהרת בלפור בשפה החזותית הציונית / מאוסף ד"ר ירמיהו רימון

מעת שפורסמה הצהרת בלפור היו לה הדים בכתב וביטויים חזותיים רבים. לורד ארתור ג'יימס בלפור, שההצהרה נושאת את שמו, היה בדמותו ובדיוקנו לסמלה המובהק. קלסתר פניו הועתק ללוחות מזכרת, לגלויות, לפוסטרים, לשטיחים ולכלי נוי. הוא הועמד בשורה אחת עם גדולי הציונות, ובראשם הרצל, כמי שהביא להגשמת חזון הריבונות של העם היהודי בארצו.

יום הצהרת בלפור סימל בעיני ציונים רבים את הכרת ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לריבונות בארץ ישראל, והוא הומשל על ידם להצהרת כורש ולשיבת ציון בתום גלות בבל. היום הזה, שכונה לעיתים "יום מתן ההצהרה", על משקל "יום מתן תורה", או "יום הדקלרציה", היה ליום חג בעל אופי לאומי, יום של טקסים, עַצְרות עם וחגיגות.^[1]

בעיתונות העברית קבע העיתונאי והעורך איתמר בן־אב"י את המועד ב' בנובמבר 1917 לראשית הספירה הציונית, ובפרסומים ובתעודות הופיעו זה לצד זה מניין השנים לחורבן וכנגדו מניין השנים להצהרת בלפור.

ביטוי אמנותי ייחודי ל"ספירה הציונית" יצר האמן בוריס שץ על מצבתו של אליעזר בן־יהודה (נפטר בשנת 1922). על המצבה מופיעה מסכת המוות של בן־יהודה ומניין השנים המצוין עליה עוקב אחר הספירה שהנהיג בן־יהודה מאז הצהרת בלפור והמשיך בה בנו, איתמר בן־אב"י. הספירה הציונית החדשה מתייחסת למניין השנים לחורבן הבית השני (70 לספירה) ולמניין השנים להצהרת בלפור.

באוסף ד"ר ירמיהו רימון שמורים פריטים אחדים: גלויה בהוצאת יעקב בן־דוב, קטעי עיתונות, מסמכים ותעודות, דיוקן בלפור על אריג, מפית מצות הנושאת כותרת "בלפור־כורש" ולאחרונה נרכש לאוסף לוח "קול בת ציון" של הצייר החיפאי צבי גרתי, שנחשף לראשונה בתערוכה זו.

הראשון שהדפיס בשנת 1918 את דיוקנו של בלפור על גלויה בצירוף הטקסט העברי של ההצהרה היה יעקב בן־דוב, צלם ואמן 'בצלאל. במרכז הגלויה, שצייר שמואל בן־דוד, מופיע דיוקנו של בלפור, משני צידיו רישום של איכר חורש על רקע מגדל דוד ודמות נשית נושאת כד מים על רקע נוף מפרץ יפו. בתחתית הגלויה מצוי נוסח ההצהרה המלא בטיפוגרפיה מיוחדת.^[2]

שלושת המרכיבים האלה: התאריך, הדיוקן והטקסט – יעברו כחוט השני בעוד יצירות, בביטויים ובדימויים חזותיים רבים ומגוונים באיקונוגרפיה הציונית, בתעודותיה ובאירועיה המכוננים.

אמני 'בצלאל' נוספים ואמנים בתפוצות עסקו ביצירתם בהצהרה ובדימוייה. בעבודות רבות, בעיקר בדברי דפוס, הופיעו טקסט ההצהרה ותרגומו לשפות שונות בכתב מסוגנן ובצירוף עיטורים המסמלים את החדש ואת הישן בנוף הארץ. לדמותו של בלפור חבר לעיתים דיוקנו של וייצמן, שותפו למעשה ההצהרה. לצידם בלט התאריך 'ב' בנובמבר', שהופיע כדימוי חזותי ייצוגי ומרכזי בשפת האמנות הציונית.

הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביעה תמיכה ברעיון הבית הלאומי ליהודים על פי השאיפות הציוניות. השפעתה ניכרה בהסכם וייצמן־פייסל (1919) ובהחלטות ועידת סן רמו (1920). נוסח ההצהרה הוטמע בכתב המנדט על ארץ ישראל שהעניק חבר הלאומים לבריטניה (1922), מקור הלגיטימציה של הממשל הבריטי עד לסיומו ב־1948.בעיצומם של מהלכים היסטוריים מורכבים אלה חזר בן־דוב בשנת 1920 והדפיס גרסה דומה לגלויה הראשונה שלו, והפעם כדי לציין אירוע היסטורי: ועידת סן רמו, שבה עוגנה ההצהרה כבסיס לכתב המנדט, אירוע שנשכח מהזיכרון הלאומי ברצף המאורעות.

על גבי הגלויה המאוירת דיוקנאות של נציגי הקהילה היהודית בירושלים ונכבדיה, ביניהם: מנחם אוסישקין, יוסף מיוחס, הרב קוק, חכם נסים אלישר, יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק, ואף יעקב בן־דוב עצמו שהיה נציג ועד בעלי מלאכה ואחרים. משלחת של יהודי העיר התקבלה על ידי 'הממונה על השטח הכבוש', הגנרל בולס, ב־28 באפריל 1920, בלשכתו בהר הצופים. בגלויה מתוארת ההודעה הרשמית על ההחלטה בוועידת סן רמו לכלול את נוסח הצהרת בלפור בכתב המנדט. בן־דוב חזר על נוסח ההצהרה המעוטר בדימויים ציוניים שעוצבו בסגנון האר-נובו מלקסיקון הצורות של 'בצלאל' באותם הימים כגון ענפי הרימון והמנורה המשובצת במגן דוד. בחלקה העליון של הגלויה – נוף הר הבית וירושלים, סמל למקום המקדש ולהבטחה, ובמרכז, בין דיוקנאות אנשי המשלחת – דיוקנו של בלפור.

שתי היצירות הבולטות שאותן אבחן הן הכרזה "קול בת ציון", שצייר צבי גרתי ב־1919, ומפית כיסוי למצות שהזמינו 'הטחנות הגדולות' בחיפה לקראת ביקורו של בלפור ב־1925.

בשנים 1924-1923 התעורר פולמוס נוקב בנושא הכשרת 'הטחנות הגדולות' לפסח. הסוגיה הגיעה לפתחו של הרב קוק שהודיע שהרבנות הראשית תימנע ממעורבות וב־1925 חנכו 'הטחנות' מבנה למפעל המצות. לקראת בואו של בלפור בחג החירות הנושא את זכר יציאת מצרים בחרו מנהלי המפעל להזמין כיסוי למצות (אמן לא ידוע ואולם ניכרת מעורבותם של אמני 'בצלאל'). המפית מעוטרת במחזור איקונוגרפי שלם של יציאה מגלות וחורבן לגאולה ולבניין הארץ. מפעל המצות עומד, על רקע הפולמוס, בזיקה ברורה לבניין ולתקומה הציונית, כהמשכיות ליציאת מצרים ולשיבת ציון בימי כורש. בראש מפית כיסוי המצות מתנוססת הכתובת שבה שמו של בלפור משולב בפסוק המקורי בספר דברי הימים ב (לו, כג): כה אמר כרש בלפור: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל." בציר המרכזי של המפית: למעלה הכותל ומתחתיו פסוק מישעיהו (סד, י) "וכל מחמדינו היה לחרבה". במרכז – הפרחת השממה בארץ התנ"ך מיוצגת בדימויי נוף המזרח, גמל רתום למחרשה בשדה חרוש בתלמים ועץ דקל ברקע. למטה צלליות של חלוצים בבגדי עבודה וחסידים בלבוש מסורתי רוקדים יחדיו והכתובת: "אם לא עכשיו אימתי!!!" ו"אשרי עין ראתה כל אלה", בבחינת התממשות החזון של שיבת ציון המודרנית שנסתייע בהצהרת בלפור. במדליונים מסביב אתרי חרושת ובניין הארץ: האוניברסיטה העברית, שאותה הגיע בלפור לחנוך בביקורו זה ומולה בית החרושת למצות המוצג כמפעל מרכזי מול המוסד הרוחני־תרבותי של האוניברסיטה. מתחתם מפעלי ים המלח ונמל חיפה, וסביבם ציטוטים מההגדה לפסח: "מה נשתנה הלילה הזה" ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל" [השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל].

את העבודה הבאה צייר צבי גַרתי (1879–1952) יליד בולגריה, ציוני נלהב ששירת בצבא הבולגרי במקדוניה במלחמת העולם הראשונה. מראותיה של המלחמה היכו בו והוא גיבש תפיסת עולם ייחודית המשלבת ציונות, פציפיזם וסוציאליזם. גרתי עלה ארצה ב־1920 עם אשתו גרטי וחמשת ילדיהם. הוא השתקע בחיפה ועסק לפרנסתו ברתכות אך היה לפעיל חברתי ופוליטי. הוא הקים אגודה בשם 'האדם הפועל הרדיקלי־ריאלי' והיה פעיל באגודת הצעירים הספרדים בחיפה. גרתי פרסם מסות ושתי חוברות: 'קול האדם: סבל האנושות ותיקונו: הרהורי שלום מעל הר הכרמל' (חיפה, תרצ"ה) ו'שופר השלום: למרגלות הר הכרמל, קול בת ציון־קול האדם' (חיפה, תרצ"ח 1937). 'קול בת ציון' היא כרזה שהדפיס גרתי ב־1937 לאחר ביקור ועדת פיל בארץ ולציון שנת העשרים להצהרה. ובמרכזה הציור שצייר לאחר הכרזת בלפור 'לכבוד המנצחים במלחמה העולמית לאות הכרת תודה' ומסביבו ביאורים. את הציור שלח גרתי בנובמבר 1936 לחברי ועדת פיל שהגיעו ארצה, במטרה לשכנעם לתמוך במימוש ההצהרה ברוח השלום והאוניברסליות. הציור עם הביאורים מופיע גם בספרו 'שופר השלום'.

בקדמת הציור נשענת הדמות האלגורית של 'בת ציון' על גזע עץ עבות, כבולה בשרשראות "פזורת שער כסמל לפיזור עם ישראל בעמים, שמלתה קרועה על ידי רודפיה, ואולם גם בימי חשכת הגלות הפיצה קרני אורה של צדק ויושר לכל העולם מבין 'לוחות הברית' המתנשאים מעל ראשה."^[3] ידה מונחת על ספר תנ"ך שהוא המקור לעוצמתה. הנשיא וילסון לבוש כקיסר רומי עטור בזר ניצחון מנתק את השרשראות בזכות הסכמתו להצהרת בלפור לכונן בית לאומי לעם היהודי. סמלה של 'בת ציון' היה לדימוי המרכזי לציון הגאולה והתקווה לריבונות לאחר הכיבוש הבריטי של הארץ והצהרת בלפור. מול הדמות האלגורית המושפלת במטבע 'יהודה השבויה' שהנפיקו הרומאים לאחר החורבן בשנת 70 לספירה, יצרו אמני 'בצלאל', ובעיקר בן־דוב, את דמותה של 'יהודה המשתחררת' מכבליה. בשביל המתפתל משער ציון פוסע המלך פייסל, "בא־כח האיסלאם שהסכים להצהרת בלפור"^[4]. על ההתרחשות צופים חמישה 'מלאכי השלום', שנטלו חלק בהסכמים שלאחר המלחמה: ז'ורז' קלמנסו ראש הממשלה הצרפתי, סדני סונינו שר החוץ האיטלקי, ראש המממשלה האנגלי לויד ג'ורג', ארתור ג'ימס בלפור, שר החוץ האנגלי וגנרל לואי בולס. ציורו הריאליסטי עתיר הסמלים של גרתי משופע בדימויים חזותיים המשקפים את המאורעות ההיסטוריים.

בארכיון העיר תל אביב-יפו נשמרה הצעה של קונדיטוריה 'גדנסקי' להכנת עוגת טורט גדולה לכבוד ביקורו של בלפור ב־1925. בתיאור העוגה, שלא נאפתה בסופו של דבר, כתב הקונדיטור אברהם אליעזר גדנסקי כי העוגה תהיה בצורת ספר תנ"ך, שתי ההצהרות – בלפור וכורש – וביניהן סרט זהב המחבר את רעיון שיבת ציון בעבר ובהווה. בין ההצהרות יעבור גם שביל חתחתים המסמל את סבל הגלות.

בגיליון עיתון 'הבוקר' שיצא ב־18 במאי 1939 במחאה על הספר הלבן כבר מסתמן השינוי מגילויי השמחה בעקבות ההבטחה לגילויי אכזבה מהפרתה. "לנו הארץ הזאת!" מכריזה הכותרת. הגיליון מחולק לשני חלקים אנכיים. בתחתית החלק המרכזי מופיעים מצד אחד דיוקנו של הרצל ומצד שני אנדרטת האריה השואג בתל חי. זהו הבסיס של החזון, וגילויי ההקרבה הנשגבים של ההיאחזות בקרקע למען הגשמתו. מעליהם שלל תמונות ממראות חומה ומגדל ויישוב הארץ ובחלקו השני של הגיליון משקיפה דמותו של בלפור על רקע מכתב ההצהרה, ומודדת את אופני הגשמתה או הפרתה של ההבטחה.

---

^[1]  פודה אלי, "שונּות בתוך מפגן של אחדות: חגיגות יובל הזהב להצהרת בלפור (1967) בישראל", ישראל 17, 2010, עמ' 90-59.

^[2] על אודות ביטויי בלפור באמנות ובמיוחד ב'בצלאל' ראו: עפרת גדעון, הצהרת בלפור והאמנות הארצישראלית, המחסן של ג' עפרת, 5 נובמבר, 2017.

^[3]  גרתי צבי, כרזה, קול בת ציון, חיפה 1937.

^[4]  גרתי, שם.

" ["post_title"]=> string(21) "מבשר הגאולה" ["post_excerpt"]=> string(225) "מעת שפורסמה הצהרת בלפור היו לה הדים בכתב וביטויים חזותיים רבים. לרגל חגי נובמבר ד"ר נירית שלו כליפא סוקרת כמה מהמיוחדים שבהם" ["post_status"]=> string(7) "publish" ["comment_status"]=> string(6) "closed" ["ping_status"]=> string(4) "open" ["post_password"]=> string(0) "" ["post_name"]=> string(61) "%d7%9e%d7%91%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%94" ["to_ping"]=> string(0) "" ["pinged"]=> string(0) "" ["post_modified"]=> string(19) "2024-11-21 16:21:48" ["post_modified_gmt"]=> string(19) "2024-11-21 14:21:48" ["post_content_filtered"]=> string(0) "" ["post_parent"]=> int(0) ["guid"]=> string(34) "https://eretzhefetz.org.il/?p=4359" ["menu_order"]=> int(0) ["post_type"]=> string(4) "post" ["post_mime_type"]=> string(0) "" ["comment_count"]=> string(1) "0" ["filter"]=> string(3) "raw" }