על מפעלה של חוה סמואל, מאמהות הקרמיקה הישראלית
בשנת 1932 עלתה לארץ ישראל מגרמניה חוה (אוה) סמואל (1904–1989), בוגרת בית הספר לאמנות שימושית פולקוואנג-שולה שבעיר אסן.[1] סמואל השתלמה בכפר האמנים וורפסווד,[2] והחלה בלימודי קדרות לאחר מכן. את הכשרתה בתחום הקרמיקה השלימה בבית הספר לאמנות שימושית בשטוטגרט, שם למדה טכנולוגיה של קרמיקה.
בשלב הראשון של פעילותה בארץ, בירושלים, עסקה סמואל בציור באקוורל, בחיתוכי עץ ובפיסול בטרקוטה מקומית באמצעות טכניקת בניית יד. היא יצרה כלים, חנוכיות, מסכות ופסלונים טיפוסיים, ואת הפסלים עיטרה בטכניקת מיוליקה – זיגוג לבן שעליו ציור צבעוני במכחול. כבר בשנת 1932 הציגה תערוכת יחיד בגלריה "דיואן" בירושלים, ובשנת 1933 – בבית הנכות הלאומי בצלאל.
באותה שנה עלתה לארץ גם פאולה אהרונסון (1908–1998), בוגרת לימודי קרמיקה באקדמיה הממלכתית לאמנות ולעיצוב בהלה,[3] אחד המוסדות שנקשרו לבית הספר באוהאוס בוויימר. שם פעלה מחלקה לקדרות בהובלת מרגריט וילדנהיין (1896–1985), בוגרת מצטיינת של הבאוהאוס בוויימר. פאולה אהרונסון הייתה תלמידתה בין השנים 1929–1932. גם חוה סמואל נחשפה לעקרונות הבאוהאוס בעת שהותה בכפר האמנים וורפסוודה, חשיפה שהובילה לבחירתה במקצוע הקדרות. האידאולוגיה של הבאוהאוס – שביקשה לטשטש את הגבול בין אמנות לאומנות, הדגישה פונקציונליות, כלכליות צורנית ושילוב בין אסתטיקה לייצור תעשייתי – השפיעה על דרכן של מייסדות 'כד וספל'.
הקמת בית המלאכה 'כד וספל'
עם הגעתה לארץ, הצטרפה פאולה אהרונסון לחוה סמואל בירושלים. החומר המקומי, הטרקוטה הגסה, לא התאים לעבודה באבניים, ולכן השתיים חיפשו תרכובת חרסינה בעלת מרקם עדין ותכונות כימיות שיאפשרו שרפה בטמפרטורה של 1,200 מעלות צלזיוס – טמפרטורה גבוהה מהמקובל בארץ באותה תקופה, אך כזו שמאפשרת עמידות גבוהה יותר של הכלים.
בשנת 1934 הקימו השתיים את בית המלאכה 'כד וספל' בראשון לציון. שנתיים לאחר מכן, ב-1936, עזבה אהרונסון את בית המלאכה. אל בית המלאכה הצטרפו שתי תלמידות שעלו אף הן מגרמניה – מירה ליבס (1913–2003) והדסה אופנבכר (1917–1975). ליבס, שנולדה בריגה וחייתה בברלין מאז 1919, עלתה לארץ ב-1933. היא הצטרפה ל'כד וספל' ב-1934, השתלמה בסברה [4]שבצרפת ב-1936, ולמדה בשנת 1937 בבית הספר הלאומי לקרמיקה בפראג. ב־1939 שבה לעבוד בבית המלאכה 'כד וספל'. הדסה אופנבכר החלה את דרכה כתלמידה בבית המלאכה ב־1934, ומשנת 1939 (ועד שנת 1948) הייתה הקדרית המרכזית, האחראית על יצירת גופי הכלים באבניים. במהלך התקופה נסעה להשתלם בבית הספר לקרמיקה בעיר ויטרי סול מארה שבאיטליה,[5] ובהמשך בבית הספר המקצועי לקרמיקה בסטוק-און-טרנט, אנגליה.
תחומי פעילות וסגנון
בשנות השלושים, עיקר הפעילות בבית המלאכה התמקדה ביצירת כלים שימושיים: קנקני תה וקפה, ספלים, קערות ומאפרות. בנוסף לכלים לשימוש יומיומי, ייצרו ב'כד וספל' גם אובייקטים דקורטיביים: אגרטלים, צלחות לתלייה על קיר, בקבוקי ליקר, תשמישי קדושה ופיגורינות. נראה כי עיקר עבודת האבניים נעשתה בידי אהרונסון, ובהמשך – בידי ליבס ואופנבכר.
עבודתן התאפיינה בשימוש מקצועי באבניים, בצורות פונקציונליות ונקיות, בזיגוגים בגוונים עדינים ובעיטור מצומצם. סגנונן הושפע מהפונקציונליזם האירופי – תפיסה שבמסגרתה תפקודו של הכלי ניכר בבירור מצורתו, תוך הדגשת הפשטות, הדיוק וההרמוניה הגאומטרית. החומרים בהם נעשה שימוש לעיטור כללו אנגובים ותחמוצות מתכת מהאזור, לעיתים בצירוף זיגוג שקוף או לבן, ולעיתים השאירו את גוף הכלי ללא חיפוי. עקרון הכלכליות, שהיה מרכזי בתפיסה זו, התבטא בהימנעות מעיטורים ותהליכים טכניים לא חיוניים, במטרה להוזיל את עלות הייצור. בשל מגבלות טכניות, גודלם של הכלים היה לרוב קטן: גובה ממוצע של אגרטל עמד על כ-17 סנטימטרים, ואילו הגבוהים שבהם הגיעו לגובה של 24 סנטימטרים.
כל עוד עבדו בבית המלאכה שוליות, יכולה הייתה סמואל להתמקד בעיטור ובציור הכלים. חלק מהכלים הושארו ללא עיטור, חלקם עוטרו בפסים אופקיים, וחלקם בעיטורים פיגורטיביים. פלטת הצבעים כללה גווני חום-מוקה ולבן, ולעיתים נוספו צבעים ירוקים, כחולים, אדמדמים ושחורים. העיטור כלל קווים אופקיים דקים, והופיע בעיקר על גבי בקבוקי ליקר או כלים לשימושי חג, כגון צלחות פסח וחנוכיות. סגנון הדימויים נטה להפשטה, לעיתים של ציורים של דמויות טיפוסיות וחיות משק שנשענו על הנוף הכפרי המקומי. הציור נעשה בטכניקות מגוונות, בהן מכחול, פיפטה וחריטה. הסגנון ששילבה סמואל הושפע ממסורות כפריות אירופיות לצד השפעות מיוון, ממזרח אסיה – סין, קוריאה ויפן – עימן התוודעה בתקופת לימודיה.
טמפרטורת השרפה שהצליחו להגיע אליה ב'כד וספל' הייתה 1,200 מעלות צלזיוס – גבוהה יחסית לנהוג בארץ ישראל באותה עת, אך נמוכה בהשוואה לסטנדרטים האירופיים של שרפת אבנית. באירופה רווחה התפיסה כי שרפה בטמפרטורה גבוהה יוצרת מיזוג מיטבי בין גוף הכלי לזיגוג, ושומרת על מאפייני החומר ועל צבעוניותו. הזיגוג השקוף בו השתמשו בארץ הכיל גיר, מה שיצר עכירות לבנבנה באזורים בהם הונח בשכבה עבה, והזכיר את שריפת המלח הגרמנית המסורתית. הוספת תחמוצת נחושת העניקה לזיגוג גוון ירקרק.
פיגורינות
בבית המלאכה 'כד וספל' פעל גם פס ייצור המבוסס על תבניות גבס של פסלים קטני ממדים, חנוכיות ואריחים. הפיגורינות יוצרו בגבס בתבניות המורכבות לרוב משני חלקים, והתנועה של הדמויות עברה הפשטה. מאפיינים אלה השפיעו על הצורה והעיטור, שהצטמצמו בהתאם לדרישות התבנית. הפיגורינות נוצרו מחומר אדמדם, שצופה לעיתים בזיגוג לבן חלקי, והצורה הודגשה בציורי מיוליקה בצבעים ירוק, כחול, חום וצהבהב – שהופקו מתחמוצות מתכת. הצבעוניות הייתה לרוב מתונה, והחומר האדמדם ניכר דרכה. תחמוצת הקובלט, שאחראית לגוון הכחול, הייתה חומר גלם מיובא ונדיר יותר בשימוש.
יחס הביקורת בשנות השלושים
בשנת 1932, סמוך להגעתה לארץ ישראל, זכתה לדברי שבח בעיתונות.נכתב כי העיצוב טוב, הצורות מאוזנות היטב, פני השטח נעימים והעיטור מאופק ויעיל.[6] כותב המאמר ציין כי הוא מאמין שסמואל היא האישה היוצרת היחידה בירושלים באותה העת. עוד כתב עוד כי העבודות המוצלחות הן החנוכיות המעוצבות בחן רב, עיצוב המאופיין בזרימה 'מקסימה למדי' בין הצורה ובין הצביעה, וכן מוצגים כמה פסלונים מלאי חיים של טיפוסים ירושלמים.[7] בשנת 1935, שנה לאחר שהוקם בית המלאכה 'כד וספל' בראשון לציון, נכתב ב-Palestine Post כי תוצרתו של בית המלאכה משתווה ליצירה המתוחכמת האירופית. עיצוביו אינם יומרניים, אך הכלים נעימים למגע, והמראה שלהם מצהיר כי נעשו בידיים אוהבות.[8] הכותב הדהד את אידאולוגיית הארטס אנד קרפטס כשכתב כי היוצרות ב'כד וספל' חושבות על החומר כמו אמן (artist), וכי בדרכן הצנועה הן תורמות תרומה אמתית לחייהם של התושבים בפלשתינה.[9] בשנת 1939 נזכר שמו של בית המלאכה 'כד וספל' בספר Art in Palestine, ובתחום הקרמיקה הוזכרו שתי נשים צעירות – חוה סמואל ופאולה אהרונסון – שהקימו בראשון לציון בית מלאכה ששמו 'כד וספל', ובו ייצרו אובייקטים שהיו, לדבריו, בעלי חן ויופי יוצאי דופן. עוד ציין כי השתיים עברו תהליכי חיפוש וערכו ניסיונות בחומרים ובצבעים וכי עיצוביהן מקוריים ולעתים קרובות בעלי הומור, יצירתן מושכת קהל הולך וגדל, ולפיכך נהנית מפופולריות רבה.[10]
'כד וספל' לאחר הקמת המדינה
חוה סמואל המשיכה לעבוד בבית המלאכה 'כד וספל' לאחר הקמת המדינה, ללא שותפות והעסיקה שוליות מתחלפות מעת לעת. להבדיל משנות הארבעים, אז ייצר בית המלאכה בעיקר מערכות קפה ותה, בשנות החמישים התמקדה יצירתה באובייקטים יחידים: קנקנים ואגרטלים, צלחות לתלייה על הקיר, צלחות פסח, חנוכיות ופסלונים של דמויות מקומיות. את יצירתה נהגה לעטר בעיטור עדין, גאומטרי או פיגורטיבי, לעתים קרובות דימויים של אנשים, חיות או צמחייה, וזיגגה בזיגוג מבריק בשרפה לטמפרטורה של 1,200 מעלות. כמו כן יצרה תבליטים ועבודות קיר גדולות ממדים. בשנת 1947 יצרה את תבליט הקיר 'סולם יעקב' עבור מוזאון העיר מינכן.
תפיסות ורעיונות: בין חומר, צורה ומשמעות חברתית
במסגרת פעילותו של בית המלאכה נעשה ניסיון לפתח סגנון מקומי השואב השראה מהמודרניזם האירופי. מונח מרכזי בשיח המודרניסטי, שזכה לביטוי בעבודתן של חוה סמואל ועמיתותיה, היה "אמת החומר והצורה". סמואל עצמה כינתה זאת "אמתיות הצורות", וטענה כי "עם חומר צריך לעשות אך ורק מה שמתאים לו. אין ללכת נגד הטבע של החומר".[11] לפי גישה זו, הצורה נובעת מתכונות החומר, ולא נכפית עליו. כך, למשל, כלי קרמיקה לא נועד לדמות כלי ממתכת, זכוכית או עץ, ולא לעטות צורה שאינה עולה בקנה אחד עם תהליך היצירה בחומר. לפי עקרונות הסדנה המודרנית, על הכלים לשקף את אופן ייצורם – קרי: להביע את טכניקת העשייה, בין אם באבניים, בבניית יד או באמצעות תבניות גבס. גם כאשר נעשה שימוש בזיגוג, חומריותו של הגוף הקרמי אמורה להישאר ניכרת לעין.
בנוגע ליחס שבין ציור לצורה, סמואל הדגישה כי הציור על הכלים משני בחשיבותו – עליו להיות כפוף למבנה הכלי ולהבליט אותו. לעיטוריה הציבה גבולות ברוח המודרניזם: ציור חופשי ומגוון הופיע על אריחים, פיגורינות וצלחות, אך כאשר מדובר היה בכלים שימושיים שנוצרו באבניים – הציור נדרש להיות מותאם לצורה, ולא לעמוד במרכז היצירה. לטעמה, אין זה ראוי שכלים שימושיים יאבדו את ייעודם ויהפכו לקישוטים בלבד.[12]
בנוסף, חוה סמואל הדגישה את הרכיב הסובייקטיבי בתהליך העבודה, וטענה כי קרמיקה טובה היא כזו המשלבת שלושה מרכיבים: "הדרישה המיוחדת של החומר, השפעותיה של הסביבה וסימניו הסובייקטיביים של היוצר.[13] במילים אחרות, העשייה הקרמית מהווה זירה של מפגש בין חומר, הקשר מקומי, וביטוי אישי.
בהתייחסותה לשהותה בכפר האמנים וורפסווד, שם השתלמה בקדרות, תיארה סמואל סביבה שבה האמנים עיבדו את האדמה וראו בעשייה האמנותית חלק אינטגרלי מהחיים עצמם. האידאולוגיה של הבאוהאוס, כפי שהשתקפה בכפר זה, ביקשה לטשטש את הגבולות שבין מלאכה לאמנות, מתוך מטרה מוסרית ופרגמטית לבנות עולם יצירתי ונגיש יותר לכלל האזרחים. האידיאולוגיה שילבה בין דרישה לפתרונות ישימים, בני־השגה ונגישים, לבין ההבנה כי אמנות ואומנות עשויות לתרום לשינוי חברתי. אידאולוגיה זו ייחסה חשיבות רבה למלאכות היד כחלק מחיים קהילתיים בריאים, מתוך הנחה שרווחת החברה תלויה לא רק בתוצר אלא גם בתנאי העבודה ובאופני הייצור. רעיון זה מצא ביטוי בדבריה של סמואל, שהעידה כי בעקבות שהותה בוורסווד, בחרה במקצוע הקדרות, זאת משום שהציעה אפשרויות ציוריות ופלסטיות גם יחד, תוך נגישות לקהלים רחבים – בניגוד לציור על קנבס, הנתפס כאמנות עילית.[14]
גישה זו, ששילבה בין חומר, שימושיות ומשמעות תרבותית, המשיכה לעמוד בבסיס יצירתה של סמואל גם בעשורים המאוחרים. בשנת 1967, בטקסט מלווה לתערוכת הרטרוספקטיבה שלה במוזיאון ארץ ישראל, יוחדה יצירתה של סמואל ב'חן הסגנון', ב'קלות הקו' וב'עדינות הגוונים', ובכך ששנים רבות הייתה האמנית היחידה שלא הדירה מאמנותה את השימוש בעיטורים ובזיגוג, שכן היא ציירת וקדרית כאחד. עם זאת למרות 'יצר הצייר' המפעם בה, הפגינה סמואל ריסון עצמי, כך שציוריה ורישומיה רק משרתים את הצורה ומלווים אותה, ובמילותיה של סמואל: '[יש] להניח לכדים להיות כדים ולספלים להיות ספלים'.[15]
בשנת 1979 סגרה סמואל את בית המלאכה 'כד וספל' לאחר 45 שנות פעילות.
[1] Folkwang-Schule
[2] Worpswede
[3] Burg Giebichenstein
[4] Sevres
[5] Vietri sul Mare
[6] S. W., 'Ceramics Show in Jerusalem', The Palestine Post, 13 December 1932, p. 5.
[7] (שם).
[8] 'Exhibition of Rishon Le Zion Pottery', The Palestine Post, 27 December 1935, p. 6
[9] (שם)
[10] Elias Newman, Art in Palestine, Siebel Company Publishers, New York 1939., p. 12
[11] עמנואל כהנא ואראלה שפרוני-הררי, 'ראשית הקדרות בארץ – דור המייסדים: חוה סמואל', קדרות: כתב העת של אגודת אמני קרמיקה בישראל,2 (1975), עמ' 29-26. עמ' 29.
[12] שם.
[13] Schiff, 'Biographies' – Fritz Schiff, 'Biographies', Vrienden Van de Nederlandse Ceramiek: Israëlische keramiek, 20 (1960), pp. 15-33, p. 23
[14] עמנואל כהנא ואראלה שפרוני-הררי, 'ראשית הקדרות בארץ – דור המייסדים: חוה סמואל', קדרות: כתב העת של אגודת אמני קרמיקה בישראל,2 (1975), עמ' 29-26. עמ' 29.
[15] אורי בושויץ, 'על יצירתה של חוה סמואל', בתוך: עוזה זבולון, חוה סמואל (דף תערוכה), מוזאון ארץ ישראל, תל אביב 1967.
הקישור הועתק
