object(WP_Post)#17309 (24) { ["ID"]=> int(8144) ["post_author"]=> string(1) "4" ["post_date"]=> string(19) "2026-04-21 12:00:04" ["post_date_gmt"]=> string(19) "2026-04-21 09:00:04" ["post_content"]=> string(19932) "

המסע לעוטף

המסע שלי אל יישובי העוטף החל למעשה בניו יורק, בסימפוזיון שנערך בפברואר 2025 בנושא זיכרון ושימור במוזיאון הלאומי להנצחת ה־11 בספטמבר. ייצגתי שם את פרויקט ההנצחה בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, שבו נרצחו 11 מתפללים במהלך תפילת שבת על ידי רוצח אנטישמי ב־27 באוקטובר 2018.

אף שבסימפוזיון השתתפו אנשי מקצוע רבים שייצגו אינספור פרויקטים המוקדשים להנצחת טרגדיות וטראומות שונות, היה משהו עוצמתי במיוחד, משכנע, ובעיקר חשוף וגלוי, במאמצים לתעד את אירועי שבעה באוקטובר. ידעתי שאני רוצה ללמוד עוד ולראות את מאמצי התיעוד של יד בן־צבי בשטח. ההזדמנות לכך נקרתה בדרכי בדצמבר האחרון, כשביליתי יום ארוך בעוטף יחד עם ד"ר נירית שלו־כליפא, אוצרת ומנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, ודינה גרוסמן, מנהלת מיזמי מורשת דיגיטליים ביד יצחק בן־צבי.

בית האוספים

התחנה הראשונה במסענו הייתה בית האוספים לחפצי שבעה באוקטובר בנתיבות. כשנכנסתי לבניין, הרושם הראשוני שלי היה שהוא מזכיר לי את מרכז האוספים במוזיאון השואה בוושינגטון, שם עבדתי במשך שלושים שנה, ואת מה שכינינו "הצלת הראיות" מהשואה.

הרגש הגואה למראה העדויות בדמות חפצים יומיומיים – חפצים אישיים וביתיים, צלחות, כלי בישול, ספרים, קישוטים וצעצועים – היה קשה מנשוא. אלו הם "עדים אילמים" למתקפת הטרור, ובמקרים מסוימים, העדים היחידים שנותרו. החפצים הללו יהפכו לגלעדי הזיכרון ולסמלים האייקוניים של שבעה באוקטובר; אלו אינם רק "דברים", אלא עוגנים לסיפורים.

חפצים אלה ייצגו עבורי הן את חיי הקורבנות והן את ברוטליות המרצחים. ברמה המקצועית, הבחנתי בתשומת הלב יוצאת הדופן שהעניקו הרַשָמות לתיעוד כל פרט ופרט בכל פריט, ובעבודת המשמרות והמשמרים בשימור כל פריט מפני ההתדרדרות הנובעת מן הכשלים המולדים של החומר. נשות ואנשי המקצוע המדהימים הללו אינם רק רשמים ומשמרים של חפצים, ואפילו לא רק של סיפורים, אלא של הזיכרון עצמו.

הקיבוצים

לאחר הביקור בבית האוספים, המשכנו לביקור בקיבוצים – כפר עזה, בארי וניר עוז. למרות שעבדתי בתחום תיעוד הטראומה שנים רבות, דבר לא הכין אותי רגשית למה שעמדתי לראות בשלושת הקיבוצים הללו – ההרס חסר ההבחנה, חילול החיים עצמם. כל סנטימטר בבתים נהרס ונשרף עד היסוד; כל פיסת אנושיות שנותרה נגרסה לגזרים.

היה קשה לדמיין שבכפר עזה, למשל, הבתים ההרוסים היו שכונת הצעירים; שהאזור החרוך הזה התאפיין פעם בלהט נעורים. בניגוד לבית האוספים בנתיבות, שהחפצים האישיים מילאו בנוכחות, כאן שרר ההיעדר. סימני חיים בודדים. בתים הרוסים.

בכפר עזה פגשתי את ארכיונאית הקיבוץ, עדי שי, ובבארי פגשתי שניים מבני הקיבוץ, הראל יצחקי ואדריכל השימור רענן כסלו, שגדל בבארי. ההליכה בין ההריסות לצד אנשי הקיבוץ הייתה עוצמתית ומורכבת רגשית. מכול מי שפגשתי למדתי שבקיבוצים מתנהלים דיונים ומחלוקות בשאלה האם לשמר את המבנים ההרוסים כפי שהם, כעדות לדורות הבאים, או לפנותם. הם ביקשו את דעתי המקצועית.

על אף שהייתה לי דעה, היססתי להביע אותה. סברתי ועודני סבור שיש לפנות את הבתים כדי לאפשר לתושבים להחלים, או לכל היותר לשמר בית אחד בלבד, כדי לשמור על האיזון העדין של נוכחות הטראומה מבלי להיות מוצפים לחלוטין על ידה, אולם זוהי החלטה שצריכה להימסר לידי אנשי המקום. עם זאת, אמרתי לארכיונאית של כפר עזה שהמעשים הנוראיים שביצע חמאס לא צריכים להגדיר את המורשת ואת חזון העתיד של הקיבוץ, ושהקיבוץ לא צריך להיות מזוהה תמיד עם החורבן שעבר. בטווח הרחוק, הקיבוץ צריך לעסוק במורשתו יותר מאשר בחורבן שעבר ובאובדן שחווה. מה שחשוב ביותר הוא שאופי ההנצחה יהיה החלטה של תושבי הקיבוץ עצמם, ולא של גורמים חיצוניים, ממשלתיים או פרטיים.

סוגיה חשובה שהעלתה נירית שלו־כליפא הייתה שהחשיפה המתמדת לפגעי הטבע, כמו רוח, גשם או שמש חזקה, שוחקת עוד יותר את המבנים, ולכן מצב הבתים מתחיל לשקף שינויים אקלימיים ולא את אירועי שבעה באוקטובר. מסיבה זו, יש לאסוף את כל החפצים שנותרו בבתים ההרוסים במהירות האפשרית ולהעבירם לסביבה בטוחה יותר – גם במחיר גריעה מהאותנטיות הזמנית של האתר ההרוס.

שאלה נוספת נגעה לפינוי פריטים מבית הרוס: מה עושה האוצר.ת עם גלעדי זיכרון מאולתרים, מדבקות וחפצי מחווה שהושארו על ידי  מבקרים לאחר שבעה באוקטובר? אם גם הם מיועדים לשימור, יהיה צורך בשלב מסוים לפנותם מהבתים. אני מאמין שיש לשמרם, שכן הם חלק מהתגובה התרבותית-קולקטיבית לשבעה באוקטובר, שגם אותה ראוי לתעד.

בקיבוצים התרשמתי עמוקות מפעולות יד בן־צבי לתיעוד האירוע ההרסני. כמובן, עבודה רבה כבר נעשתה בחודשים שקדמו להגעתי, כך שלא הייתי עד לכל העבודה הסיזיפית של האוצרות והרשמות שבצוותי התיעוד של יד בן־צבי – הביקורים הראשונים, קבלת ההיתרים, סימון החפצים האישיים, הפינוי הזהיר מהבתים ועוד.

ירדתי דרומה במחשבה שמדובר במקרה של כאב לאומי, אך כעת אני חושב על ההיבט המקומי של הסיפור – הקיבוצים וכאבם המיוחד. השהות בקיבוצים חיזקה אצלי את ההבנה שהנצחה היא עניין מורכב וטעון רגשית.

הצגת פרויקט "עץ חיים"

בעקבות הביקור בקיבוצים, הרציתי במרכז האזורי אשכול בפני רכזי ההנצחה מהקיבוצים השונים על אודות הפרויקט האחרון שבו עסקתי – האנדרטה והמוזיאון להנצחת הירי בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג. מהתבוננות בקהל שישב מולי שהקיבוצים אינם "מקשה אחת" של שבעה באוקטובר. מי שישבו מולי ייצגו קולות רבים עם סיפורים שונים לספר, וקשת רחבה של חוויות, סוגים ודרגות של חומרה מבחינת המתקפות שהתרחשו באותו יום.

אף שהאירוע הטרגי ב"עץ חיים" היה שונה ממתקפת שבעה באוקטובר בקנה המידה ובהיקף, רבות מסוגיות ההנצחה והמאבקים דומים. כמו כן, קיים דמיון בכך שההתקפות על הקיבוצים וההתקפה על "עץ חיים" היו שתיהן התקפות על מה שמכונה sanctuary, מילה המתארת הן מקום מקודש, הן מקום מקלט. שתי משמעויות אלו מתארות מקום של ביטחון ומחסה, אם ביתו הפיזי של אדם שהוא מבצרו,  ואם בית התפילה שלו, מקום מפלטו הרוחני.

ההבדל החשוב ביותר בין הדרך שבה יונצח הפיגוע ב"עץ חיים" ובין ההנצחה בנגב המערבי, להפתעת רבים בקהל, הוא שההיכל ב"עץ חיים" לא ישמר ראיות פיזיות לפשע, אך במוזיאון הסמוך יוצגו תמונות, עדויות וכו'. ארון הקודש, למשל, אינו נמצא כרגע בהיכל אלא עובר תהליך שימור כדי להשיב לו את יופיו – להחזירו לתפארתו הקודמת, למראהו עד רגע הירי.

במונחים של חוויית המבקר בבית הכנסת "עץ חיים", נוסף על תחושת הכאב המוחשי של מתפללי בית הכנסת, יושמו דגש גם על התקווה וההישגים שיכולים לפרוח לאחר טרגדיה. המשכיותם של חיים יהודיים תוססים תהיה נוכחת תמיד בתצוגה; "עץ חיים" בחר לא להגדיר את עצמו על ידי האלימות שהתרחשה בו. האם זו הגישה הנכונה לקיבוצים? האם מבקרים בקיבוצים יוכלו לחוש את התקווה והחיוניות של קהילות אלו לאחר הטרגדיה? האם יש לשמר את המבנים ההרוסים כך שישקפו את שבעה באוקטובר? כאמור, אני סבור ששאלה זו מונחת לפתחם של חברי הקיבוץ בלבד. התפיסה שיישמנו ב"עץ חיים" היא רק תשובה אפשרית אחת לשאלה זו.

כפי שהראו התמונות במצגת שלי, עיצוב התצוגה של "עץ חיים" יכיל אלמנטים של אופטימיות. האנדרטה החיצונית תהיה מלאה בעצים, סמל החיים, וקרני שמש יאירו אל תוך האנדרטה והמוזיאון המקורים. אופטימיות זו בצל הטרגדיה היא גישה אמריקאית מובהקת. דוגמה נוספת לכך היא אולם הזיכרון במוזיאון השואה בוושינגטון, הבנוי ברובו משיש לבן ולו גג הפונה אל השמיים. זוהי גישה שהקיבוצים עשויים שלא לבחור בה.

סוגיה נוספת שניצבה בפני מקבלי ההחלטות בשאלות ההנצחה בבית הכנסת "עץ חיים" היא שכמה מחברי הקהילה הביעו התנגדות נחרצת להצגת חפצים ותמונות מסוימים הקשורים לירי, כיוון שנחשבו גרפיים מדי או מעוררי זכרונות טראומטיים. זוהי סוגיה שחברי הקיבוצים עשויים להתמודד איתה בעתיד אם תוקם אי פעם תערוכה.

במהלך דבריי יכולתי לחוש אי־נחת מסוימת בחדר. אמרתי לנציגי ההנצחה שעליהם "לקחת את הזמן" בתכנון ההנצחה. מוזיאון ה־11 בספטמבר בניו יורק נפתח רק ב־2014 (הפיגועים היו ב־2001), ורק כעת, בעקבות דיונים רבים, דיאלוג וסיורי הקשבה בקהילה, יש בהירות לגבי תפיסת ההנצחה של "עץ חיים" (הירי אירע ב־2018).

מחשבות סיכום, המלצות ואתגרים לעתיד

יד בן־צבי ממלאת תפקיד מרכזי וחיוני בשימור ועיצוב הזיכרון ההיסטורי של שבעה באוקטובר. תקוותי היא שלאחר איסוף הראיות החומריות בידי יד בן־צבי, רישומן ושימורן, תונגש כל יחידה באופן דיגיטלי – כך שכל אדם בעולם, בכל מקום, יוכל לגשת באמצעות הרשת אל החומר הראייתי הזה. רק אז נוכל לומר שהחומר הזה באמת "ניצל". עבודת צוות יד בן־צבי עצמה צריכה להיות מתועדת לטובת הרישום ההיסטורי. הסרטים מעוררי ההשראה שנעשו כבר על ההיבטים השונים של תהליך התיעוד צריכים אף הם להיות זמינים באופן נרחב ודיגיטלי.

בשלב מסוים, מוקד התיעוד וההנצחה בקיבוצים צריך לעבור מהתמקדות בבתים ההרוסים להקמת אתרי זיכרון. נקודה בקיבוץ שתכלול כמובן את שמות הקורבנות, אך גם תמונות, סרטים וראיונות של היסטוריה שבעל־פה. חיוני שאתרי זיכרון חינוכיים אלו יכללו את ריבוי הקולות והחוויות – קורבנות, ניצולים, מחלצים (מתוך הקיבוץ ומחוצה לו), חטופים, חיילים שנפלו במלחמה וכו'. חיוני שאתרי זיכרון אלו ישמיעו את הסיפורים באופן אקטיבי, באמצעות שימוש במדיה, שכן אנדרטאות או אפילו בתים הרוסים לבדם אינם יכולים לספר סיפור.

בחלק מהקיבוצים עשוי להיווצר מתח מסוים בין סיפור שבעה באוקטובר המלא והקשריו לבין סיפורי הקיבוצים הספציפיים וסיפורי הפרט. זהו מתח טבעי ופתיר. מיותר לציין שכל מוסד חיצוני המעורב בסיוע להקמת אתרי הזיכרון החינוכיים הללו צריך להיות בדיאלוג מתמיד עם חברי הקיבוץ.

שאלה אחת העולה לגבי ראיונות בעל־פה: האם עדיף לערוך את הראיונות בהקדם האפשרי, בשל של שחיקת הזיכרון, או שעדיף להמתין זמן מה, אפילו כמה שנים, כדי לתת למעידים הזדמנות להתמודד עם הטראומה כך שאולי יהיו מוכנים ופתוחים יותר לספר בפירוט רב יותר גם סיפורים קשים? אין תשובה אחת לשאלה זו; היכולת של כל אדם לשחזר אירועים טראומטיים – בפירוט ובדיוק הנדרשים – היא שונה. החלטות קשות כאלו יצטרכו להתקבל לאורך תהליך ההנצחה.

בהינתן המקום ששבעה באוקטובר יתפוס בהיסטוריה הישראלית, ייתכן שבשלב כלשהו בעתיד יוקם מוזיאון ייעודי בהיקף מלא אשר יספר את סיפור שבעה באוקטובר בהקשרו הרחב, כולל מידע על מרצחי חמאס; מחדל המודיעין, החטופים והמלחמה שבאה בעקבותיה. מוזיאון כזה יש להקים בשטח ניטרלי בנגב המערבי, אשר אינו שייך לקיבוץ מסוים, והוא חורג בהרבה מהיקף הדברים שאני כותב כאן. אסתפק בהמלצה שמוזיאון זה יצטרך לאזן בין הסיפור הלאומי, הסיפורים המקומיים (של הקיבוצים הרבים, אופקים, שדרות, נובה, הבדואים ועוד) וסיפורי הפרט. ועל אף ההקשרים הרחבים וההשלכות הרבות כמו המלחמה שעודנה מתנהלת, חיוני שהמוקד תמיד יהיה שבעה באוקטובר עצמו, והסיפורים המקומיים והאישיים שמרכיבים אותו.

תרגם מאנגלית: אלי ויסברט

עריכת תרגום: רות עיטם פכטוביץ

תצלומים: אוסף "עץ חיים", Rauh Jewish Archives, פיטסבורג

" ["post_title"]=> string(117) "רשמים: פרויקט תיעוד חפצי הטראומה של יד בן־צבי לאחר שבעה באוקטובר" ["post_excerpt"]=> string(0) "" ["post_status"]=> string(7) "publish" ["comment_status"]=> string(6) "closed" ["ping_status"]=> string(4) "open" ["post_password"]=> string(0) "" ["post_name"]=> string(199) "%d7%a8%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98-%d7%aa%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%97%d7%a4%d7%a6%d7%99-%d7%94%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%93-%d7%91" ["to_ping"]=> string(0) "" ["pinged"]=> string(0) "" ["post_modified"]=> string(19) "2026-04-21 12:48:35" ["post_modified_gmt"]=> string(19) "2026-04-21 09:48:35" ["post_content_filtered"]=> string(0) "" ["post_parent"]=> int(0) ["guid"]=> string(34) "https://eretzhefetz.org.il/?p=8144" ["menu_order"]=> int(0) ["post_type"]=> string(4) "post" ["post_mime_type"]=> string(0) "" ["comment_count"]=> string(1) "0" ["filter"]=> string(3) "raw" }