סיפורה הנשכח של מנהלת מוזיאון טבריה תרצה רבני, אהבתה הגדולה ופועלה בטבריה של שנות ה-50
באוסף יד יצחק בן צבי מצוי רישום יפה, משורטט, צבוע ומעוטר ביד, של רצפת הפסיפס שבבית המרחץ העתיק בטבריה. כראשו כתובת קליגרפית בכתב יד מוקפד ומרשים: "מתנת עירית טבריה לבית הנשיא / רצפת פסיפס מבית מרחץ (נחשף בחפירות תשי"ג בטבריה) / כנראה מן המאה הה' לספ'; קנה מידה 1:10; צויר ע"י ת. רבני". הרצפה המצוירת היא פסיפס הדגים והעופות, הכולל ארבעה עשר מיני דגים ושמונה עשר גוני צבע, ואבני זכוכית רבות, אולם סבל רבות מפגעי הזמן שעברו עליו מאז חשיפתו. היות שכאשר רושמים חפץ בקטלוג יש לברר כל פרט ופרט, יצאתי לחפש אחר יוצר או יוצרת הרישום. חיפוש ראשוני העלה אדם בשם בצלאל רבני (1919–1959), שבשנת 1952 חשף את רצפת הפסיפס המתועדת ברישום בתפקידו כמפקח אגף העתיקות הממשלתי בטבריה. מבצלאל רבני מוביל שביל עקבות (קצר) אל אשתו, תרצה רבני לבית מרקוס. בהספד שנדפס על מות רבני בעיתון "על המשמר" ביום 10 באוגוסט 1959 (ואל עניין מותו נחזור בהמשך) לא טרחה המערכת לציין את שמה של תרצה, אף שמן המשפט הקצר על אודותיה אנחנו למדים שהייתה רבת פעלים, וההתעלמות משמה מתמיהה מאוד – "הניח אחריו אישה, מנהלת ומייסדת בית הנכאת העירוני, טבריה". בידיעה המקבילה ב"הארץ" נזכר שמה של האלמנה הצעירה: תרצה רבני.
ממעט הידיעות על אודות תרצה ובצלאל, שעקבותיהם פזורים בארכיונים שונים כמו ארכיון רחל ינאית ויצחק בן צבי, הארכיון הציוני, תיק מוזיאון טבריה (עליו השלום) שבארכיון טבריה, שם יש לזוג נוכחות בולטת, וכן, למרבה ההפתעה, באוטוביוגרפיה של מרצה לאנגלית באוניברסיטה העברית ובפרסומים ספרותיים נידחים, אפשר לצייר תמונה כללית של בני הזוג: בצלאל, שהיה, מתברר, מצאצאי הגאון מוילנה (כך נכתב בשבחו באחד ההספדים עליו, לכשיבואו, ואולי היה שם משפחתו המקורי רבינוביץ או רבינסקי, שמות המעידים על קשר לרב חשוב), נולד בריגה, שרת בצבא האדום וב-1941 כבר היה בארץ ישראל. הוא עבד כדבוראי בקיבוץ אזור בנימינה תקופה קצרה, סבל מאוד מעקיצות הדבורים, ולאחר מכן עזב, לא בגלל הדבורים דווקא אלא כי כיוצא ברית המועצות, הייתה לו המשמעת הסוציאליסטית לזרא. בשלב מסוים התגייס לאחת המחתרות, נעצר בידי הבריטים, הגן על עצמו במשפטו ברוב כישרון וישב בכלא עכו עד קום המדינה. עם הקמת המדינה מסר לידי רשות העתיקות שלל ממצאים חשובים שחפר בעצמו, ובזכות הניסיון שצבר והשכלתו האוטודידקטית בארכיאולוגיה התמנה למפקח אגף העתיקות הממשלתי באזור טבריה. תרצה רבני בת טוני והנרי צבי מרקוס נולדה בשנת 1932 ולמדה בתיכון בית הכרם, שהפך עם השנים לליד"ה. היה לה אח אחד – גבריאל, ששינה ברבות הימים את שם משפחתו למור. חברהּ לכיתה, המשורר, המתרגם והגיאולוג איתמר פרת, מספר במכתב לפרסום הספרותי של אהוד בן עזר המכונה "חדשות בן עזר – מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח" (גיליון 882), בלא לחסוך ברכילות ובאנקדוטות, כי הייתה נערה מופנמת וציירת מוכשרת ביותר, וטוען כי יחד הכינו השניים את הגדת קיבוץ רמת רחל באחת השנים, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיהם בבית הספר התיכון (אולם הגדת 1950 אינה נושאת עקבות לעבודתם של השניים, ואולי מדובר בהגדה מוקדמת יותר).
סיפורם של השניים, ובייחוד של תרצה, לא היה סוג בשושנים. על תרצה כותב פרת בישירות רבה: "תרצה מרכוס ואני למדנו באותה כיתה בתיכון בית הכרם, המחזור שסיים ב-1950. היא היתה בחורה גוצה, רחבת פנים, ומדברת בהיסוס – מלבד כשהנושא הגיע לתנועת הקומוניסטים העבריים. אז היה הסומק עולה בלחייה, והמהפכה התלקחה כלפיד. היא אפילו שיכנעה אותי לנסות ולהצטרף, כי הייתי בעד צדק סוציאלי ושלום עולמי. אִיתָהּ ועוד כמה חברים יצאתי לילה אחד להדביק כרוזים למען חתימה על האמנה הבינלאומית לשלום ואחווה וצדק. שם גם נודע לי כינויה בתנועה, 'זיזי'.
…עשינו איזה פרויקט משותף עבור קיבוץ רמת רחל: הם רצו הגדה של פסח מודרנית, עבור ליל הסדר הקיבוצי, שיהיו בה הרבה קטעים של תנ"ך ותפילות וההגדה המסורתית (אבל בלי אף מלה על אלוהים. במקום "הקב"ה מצילנו מידם" כתבנו, על פי הוראתם, "ואנו ניצלים מידם"). אני כתבתי ותרצה הפליאה לעטר. זה לא היה קל כי את ההגדה שיכפלו על שעוניות 'גסטטנר' במרתף הדפוס של מר דגני. מתחת לקולנוע תל אור. אחרי הרבה הפצרות אצל הגזבר קיבלנו כמה לירות. אני חושב שתרצה תרמה את חלקה לקופת הסניף.
תרצה התעקשה להכניס להגדה כמעט את כל שירי מכות מצרים של אלתרמן. הסברתי לה כי לדעתי 'מכות מצרים' זה רק משל לדבר, ואין להן כל קשר ליציאת מצרים ולחג החרות או להתחדשות הטבע באביב. האמת היא שלא הבנתי הרבה מפואמה זו וחשבתי אותה לקשקוש ("אור לפידים עקום, קופו של אור חמה"). תרצה התחלחלה, ועד היום אני חייב לה תודה על שהיא פקחה לי את עיניי כיצד לקרוא את אלתרמן…
אחרי הגיוס תרצה ואני עוד התכתבנו קצת. וממש שמחתי על כי מצאה בן זוג והתחתנה. בפגישה מקרית היא הכירה לי את בעלה, ארכיאולוג של מחוז הצפון, גבר קצת תמהוני שיכול היה להיות אביה."
תרצה למדה ב"בצלאל" מקצוע כלשהו בתחום האמנות או המוזיאולוגיה. בכתבה בעיתון "למרחב" בגיליון 18 באפריל 1958 המספרת על הקמת מוזיאון טבריה כתוב שהייתה "סטודנטית במוזיאון בצלאל". את בצלאל רבני פגשה תרצה הצעירה כאשר התמנתה בידי עיריית טבריה והסניף המקומי של החברה לחקר א"י ועתיקותיה בראשות הרופא ד"ר מקס בוכמן לנהל את המוזיאון לעתיקות טבריה שהקים החוג. העיריה הקצתה למוזיאון את מבנה מסגד אל בחר, מסגד הים שלחוף הכינרת, אולם סירבה בכל תוקף לשלם עליו שכירות למנהל נכסי הנפקדים והתקוטטה ממושכות עם פקידים מכל משרד ממשלתי אפשרי בעניין. בארכיון העיר טבריה שמורים מסמכי המוזיאון, ובהם דו"חות בכתב ידה של תרצה, התכתבויותיה עם רשות העתיקות ועם מוזיאונים אחרים ואישים שונים בענייני מחקר החפצים, השאלות ותערוכות, ותחינותיה החוזרות ונשנות בפני עיריית טבריה שתטפל בבניין המוזיאון ההיסטורי. מסיוד המבנה ועד הצבת גדרות לשם בטיחות והגנה על המוצגים – העיריה לא ששה להוציא כסף על המוזיאון. אחד המסמכים השמורים בתיק הוא מכתבה של רחל ינאית בן-צבי על נייר המכתבים הרשמי שלה, ובו היא מודה לעירייה ולתרצה על רישום רצפת הפסיפס שהתקבל בבית הנשיא. עוד כלול בתיק מסמכי המוזיאון מסמך המתוארך ליום 27/10/1958, ובו מוזכרות תוכניותיה של תרצה לנסיעה של שנה לחו"ל. ידידתם של בני הזוג נעמי שפרד, מרצה לאנגלית מן האוניברסיטה העברית, מציינת בספר זכרונותיה Alarms and Excursions: Thirsty Years in Israel (לונדון: HarperCollins, 1990) כי מטרת הנסיעה הייתה שנת לימודים בפריז. את מקומה מילא בשנה זו אישה, בצלאל רבני. אחרי שובה, המשיכה רבני לנצח על המוזיאון ביד רמה. היא תכננה להרחיב אותו לצרף אליו את ה"קאבו", האכסניה לדרווישים ששכנה לצידו, והשקיעה בו את כל מאודה על אף מיעוט המשאבים שהועמדו לה.
בערך בשנת 1952 הגיעה תרצה לעיר, וביוני 1953 נישאה לבצלאל. פער השנים בין השניים לא היה גדול כפי שדמיין פרת – שלוש עשרה שנים בסך הכל, הגם ששפרד כותבת כי הוא אכן נראה ככחמש-עשרה או עשרים שנה מבוגר מגילו, והיה אדם מסוגר וביישן. תמהוני או לא, בצלאל רבני עסק בהקפדה ובהתמדה במחקר ובתיעוד הארכיאולוגי באיזור טבריה. כאשר ביקשה עיריית טבריה לבנות מגרש כדורגל, חשף רבני באתר בית מרחץ ביזנטי, והוא ותרצה תיעדו בקפידה ובמסירות יוצאת דופן את המקום ופסיפסיו, שעקב העדר טיפול נאות לא שרדו. וכך כותב הארכיאולוג יזהר הירשפלד בספר "טבריה מייסודה עד הכבוש המוסלמי" (יד בן צבי, 1998): "מסירותם של בצלאל רבני ושל אשתו תרצה, אשר סייעה בידו בעבודת הרישום והתיעוד, מאפשרת לנו להכיר מכלול פסיפסים יפה זה, שבינתיים נהרס כמעט לחלוטין". לקטגוריה זו שייך גם הרישום שבידינו, המעיד על כשרונה של תרצה.
צירוף תכתובות משעשע בארכיון המוזיאון מספר את סיפורו של עמוד עתיק שהיה מושלך כאבן שאין לה הופכין ברחובה של טבריה, עד שפנה לעיריה תושב העיר וביקש להציב אותו כמצבה על קברו וקבר אשתו בבוא העת. ראש העיר המיתולוגי משה צחר פנה לתרצה וברר עמה האם היא מעוניינת בעמוד עבור המוזיאון. על שאלה קונקרטית זו השיבה בשלילה ומכאן הסיק צחר שאין בעמוד כל חשיבות ארכיאולוגית, ואישר למבקש לעשות בו שימוש. תוך כמה ימים התקבל בעיריה מכתב נזעם מאחד, מר בצלאל רבני, מפקח אגף העתיקות, במחאה על הזילות שנוהגת העיריה בתגליות ארכיאולוגיות ובדרישה חד משמעית להגן על עתיקות טבריה. ראש העיר ענה במכתב התנצלות מתפתל ובו הסביר מדוע נענה לבקשה, ואפשר רק לדמיין את השיחה שניהלו בני הזוג רבני מאחורי הקלעים של התכתובת הרשמית.
אולי נכון שהשניים היו מעט בולטים בנוף האנושי: הם חיו עם כלבם כושי, לברדור למחצה, בשני חדרים שקיבלו בקומה השניה בפילגרהאוס, ההוספיס הגרמני הנטוש בטבחה, היא עין שבע, בצפון הכינרת. האזור היה אז חבל ספר נידח על גבול סוריה, ובצלאל החמוש ברובה ובכלב שימש מעין שומר ספר. בשנת 1953 הוקמה בטבחה חווה לגידול בקר בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקני, ובני הזוג רבני נאלצו להתמודד עם שכנים רועשים, פרחי בוקרות ששוכנו באכסניה, עד שאלו גויסו במבצע קדש. נעמי שפרד כותבת שבצלאל היה אדם ביישן, שלא אהב חברת בני אדם ולא הקפיד על נימוסים, אולם היה בעת ובעונה אחת לבבי וחם, ומוכשר במידה יוצאת דופן, שלימד את עצמו ארכיאולוגיה ושפות זרות והתעמק בקדרות מוסלמית כדי להעמיק את הידוע על התגליות הארכיאולוגיות שעל חשיפתן פיקח. הוא עסק במחקריו ולא היה מגיע לטבריה אלא לעבודתו או כדי להצטייד במצרכים, וכאשר שהתה תרצה בפריז, מילא את שני החדרים ספרים עד אפס מקום, ואפילו בתוך האמבט הניח ספרים. כדי לרחוץ ולכבס היה יורד אל הכינרת.
על אף שמן העדויות המעטות על אודותיהם עולה שנטו להתבודד, נראה שתרצה ובצלאל היו מאושרים יחד וודאי שהיו שקועים בעבודתם הארכיאולוגית והתרבותית. אולם לא לעולם חוסן, ומזלה של תרצה בגד בה לפתע. בשלהי 1959 היה בצלאל בעבודתו, בחפירה באתר הארמון האומיי חרבת אל-מִניָה (חורבת מנים), שניהל ז'אן פרו (Jean Perrot) בשיתוף אוניברסיטת מישיגן. במהלך החפירה נעקץ בצלאל מצרעות, לקה בהתקף אנפילקטי, ואחרי חמישה עשר יום הלך לעולמו בייסורים בבית החולים פוריה והוא בן ארבעים ואחת בלבד.
תרצה נותרה אלמנה צעירה בת 27, ומותו של בצלאל ככל הנראה שבר את רוחה. ידידתה עזה צבי, בדבריה בעל פה לסופר אהוד בן עזר, המדווח על קורותיה של תרצה ביומנו "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" המתפרסם ב"חדשות בן עזר" (881), וכן נעמי שפרד בספרה, מספרות כי לאחר מותו או אפילו לפניו ניסתה תרצה להתאבד בחיתוך פרקי ידיה, אולם לא הצליחה. שפרד הזמינה אותה להתגורר עימה ברחוב החבשים בירושלים, אולם תרצה סירבה. היא התפטרה מניהול המוזיאון בינואר 1960 והמשיכה להתגורר בבדידות מזהרת בטבחה, וכנראה גם לסירוגין בבית אביה ברחוב חובבי ציון בירושלים. בשנת 1963, בעוד העבודות להפיכת האכסניה הנטושה לאכסניית הנוער "כרי דשא" בעיצומן, כתבה תרצה מכתב נוגע ללב לרחל ינאית בן צבי:
"לכבוד רעית הנשיא, הגב' רחל ינאית בן צבי,
בבקשה להקל עלי במתן צו פינוי הדירה בה אני גרתי עם בעלי, בצלאל רבני ז"ל, מאז נישואינו ועד למותו הטראגי, בסמוך למגורינו, היא טבחה על חוף ים כנרת. בעלי היה שומר עתיקות וארכאולוג, לוחם מחתרת ואיש חברה, שעשה את מלאכתו בין עולים, נוער ערבים ופשוטי העם בטבריה, בעבודה קשה, באמונה עזה ובהמון חם לב ועדינות. בקיץ 1959 נעקץ על ידי צרעות בחפירה ארכיאולוגית בח'רבת מיניה, ונפטר לאחר התקפת אנאפילאכסיס, אשר ארכה 15 יום. קשה לתאר את ייסורינו באותם הימים. אני מבקשת בכל לשון של בקשה להורות למשרד החקלאות שלא לפנות אותי מאחד משני החדרים בהם גרנו, (מאחר ואני מוכנה לוותר על חדר אחד לטובת אכסניית הנוער ע"ש יורם כץ שבכרי דשא) – ומאחר ולא אוכל לשאת בניתוק מן המקום הזה – ומן הקשר האחרון עם זכרו של בעלי ז"ל. ידוע לי שאין המקום חיוני – ואין נוכחותי מפריעה למהלך התקין של האכסניה או אפילו למעמד משפטי. אני מבקשת בשם האהבה שיש לי למקום הזה להקל עלי ולהורות למשרד החקלאות לא להטרידני בצווי פינוי לגבי החדר האחד".
נראה שפונתה מן האכסניה בכל זאת, כי ביומנו הנ"ל של הסופר אהוד בן עזר מתועד מפגש עימה בירושלים (ובתגובה לפרסום הקטע כתב איתמר פרת את שכתב). גם בן עזר לא חושך ממנה את שבט לשונו:
"עזה צבי אמרה שעשיתי בזמנו צרות לחברה שלה שהתאבדה. מתברר שהיא הכירה את תרצה, שכינוייה היה זיזי, אשר בהשפעת דמותה פירסמתי ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ב-7.11.1961, את הסיפור "המת-החי של דדי". עזה סיפרה שבעלה של זיזי נפטר מעקיצת דבורה, ובעודו גוסס אמרה שתאבד את עצמה לדעת. לאחר מותו יצאה לשדה בפוריה, ליד בית-החולים, וניסתה לשים קץ לחייה על ידי חיתוך ורידים. היא הקימה בית נכאת בטבריה, ועבדה בירושלים. היא עמדה להתחתן עם בחור, שלא אהבה אותו, אלא כתוצאה משידוך, בל"ג בעומר, ובל"ג בעומר התאבדה על-ידי שתיית רעל חריף.
היא השאירה מכתב לבחור אחד, צייר, צעיר ממנה, שאותו אהבה, שהיה בחוץ-לארץ. כאשר חזר, לאחר שנים, פגשה בו עזה ואמרה לו שמחכה לו מכתב סגור מתרצה – והוא אמר: "עזבי אותי, אני לא רוצה לדעת דבר ממנה. את יכולה לקחת את המכתב ולעשות בו מה שאת רוצה. לשרוף אותו."
…
וכך המשיכה עזה לספר על תרצה, ואינני זוכר את כל הפרטים. שעמדו לשדך לה בחור, ייקה תימהוני מקיבוץ. סיפרתי כיצד פגשתי פעם, פעם אחרונה כמסתבר, את תרצה, כמה חודשים לאחר פירסום הסיפור – בבית הדואר המרכזי בירושלים, במקרה. ניגשתי ואמרתי לה שהיתה אי-הבנה ושלא התכוונתי כלל לפגוע בה ולהעליבה – והיא אמרה: "עשית דבר נורא שמגיע לך עליו מכות אם לא גרוע מכזה, משפט!"
האמת היא שהיכרתי אותה לראשונה ולאחרונה בפגישה אחת, בקיץ 1961, אצל חווה, שהיתה תלמידה לציור ב"בצלאל", וגרה בדירת מרתף סמוך לרחוב בן-יהודה בירושלים. חווה הזמינה אותי לנשף סיום השנה של "בצלאל" … בנשף לא דיברתי אל תרצה ולא ראיתיה. רקדתי עם חווה, ואחר-כך עם החברה שלה, ואותה חברה סיפרה לי שבעלה של תרצה מת, ואולי עוד פרט אחד או שניים, ותו לא. את הסיפור כתבתי בהשפעת אותו ערב. וכל התיאורים היו פרי הדמיון. הצד הדומה לה היה רק בתיאור דמותה, בתיאור נשף כלשהו, בעובדה שהיא ציירת, ואלמנה".
מבט נוסף מוסיפה מאיה קדם, קרובת משפחתה וחברתה מילדות של תרצה: "לתרצה מרכוס, המכונה זיזי בפי כל מיודעיה, היתה נשמה של אומן, רגישה ונדיבה, עם ידע רחב בתולדות האומנות והבנה מעמיקה. היא לא הספיקה להבשיל כאומן יחודי. אולי גם משום שהיתה בה מידה של צניעות עד ביטול עצמי. הקשר עם בצלאל רבני היה חזק ופורה ואיפשר לה לבטא את כישוריה. היא מצאה את מקומה ואת יעודה. בשנים המעטות שלהם יחד ראיתי אותה נינוחה וזורחת. בצלאל מת בפתאומיות מעקיצות דבורים. זיזי חזרה לירושלים, לדירת הוריה. באתי לבקר אותה. עד היום יש בי צער כוסס על שלא הבחנתי שהיא שרויה בדיכאון מייאש. ברוב צניעותה היא הסתירה את מצבה מכל קרוביה."
ואכן, ב-21 במאי 1965 (למחרת ל"ג בעומר) התפרסמה בעיתון "הארץ" מודעת אבל צנועה שבישרה על מותה של תרצה. סיבת המוות לא צוינה, אך מן העדויות השונות – של פרת, של שפרד ושל בן עזר – אנחנו למדים שהתאבדה, ומן המכתב הנואש לרחל ינאית אפשר להבין שמעולם לא התאוששה ממותו של אישה האהוב.
מוזיאון העיר טבריה המשיך להתקיים עוד תשע-עשרה שנה, בהנהלת אלישבע בלהורן. לאחר פרישתה לגמלאות בשנת 1979 נסגר המוזיאון זמנית; התוכנית הייתה לשפץ את המבנה ההיסטורי שהיה רעוע ומט לנפול, אולם התהפוכות הפוליטיות סיכלו את התוכניות. המוזיאון הגיף דלתותיו ומעולם לא נפתח בשנית. באשר לגורלן של העתיקות, מקורות אחדים טוענים שהעתיקות חזרו, לפחות בחלקן, לידי מחלקת העתיקות, ואחרות נשמרו ביד שטרית עד פתיחתו העתידית של המוזיאון (שמעולם לא התרחשה); שמועות אחרות מספרות שהעתיקות נזנחו במוזיאון וחלקן נגנבו משם. ארכיאולוגים עוד זוכרים את חפירותיו של בצלאל רבני ותיעודן הדקדקני, ואנשי המוזיאונים הוותיקים אולי עוד יכולים להעלות מן האוב את זכרה של תרצה. ואם לא, קיימים החפצים להזכיר לנו.
—-
לזכרה של תרצה רבני. את הסיפור שכתב בן-עזר בהשפעת דמותה של תרצה אפשר לקרוא בפרויקט בן־יהודה, בקישור זה.
הקישור הועתק
חפצים מתוך המאמר
רישום פסיפס העופות והדגים
אוסף יד יצחק בן צבי
