אוצרות תרבות נגלים בנגב המערבי
במושב תקומה שבנגב, שאליו הגיע צוות המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן־צבי לאחרונה, שוכן בית כנסת רגיל שברגילים משלהי שנות ה-50. אולם גם לבתי כנסת רגילים יש סיפור. בבית הכנסת שכמוהו הוקמו מאות במושבי עולים ניצב ארון קודש בתכנון מאיר בן אורי, אדריכל ואיש חזון שמבנים בתכנונו פזורים ברחבי הארץ.
מיזם "ארץ חפץ" עוסק מאז נובמבר 2023 בהצלת חפצי טראומה בישובים שנפגעו במאורעות השבעה באוקטובר – מבתים, ממוסדות ציבור ומן המרחב הציבורי, כדי לבנות את אוספי ההנצחה והתיעוד של המאורעות, וחלק מצוותו שהה בחודשים הראשונים במושב תקומה, שתושביו ניצלו מן הטבח ורובם התפנו למקום מבטחים. בחודשי שהותן של נשות ואנשי "ארץ חפץ" במקום, החל העיון באלבומים ישנים ובאתרים ההיסטוריים במושב תופס תאוצה. שלה העלאת הזיכרונות הביא אחריו את שלב הסריקות ותיעוד סיפור המשפחה, ואלבום אחד תפח למאות תמונות של משפחות שונות ולהתעמקות בסיפורי המושב, אוסף חפצי המורשת שלו ואתריו ההיסטוריים.
תקומה – היסטוריה קצרצרה
למושב תקומה מקום של כבוד בתולדות ההתיישבות בנגב המערבי. ראשיתו במבצע אחת-עשרה הנקודות – מבצע ההתיישבות הנרחב ביותר שיצא לפועל בלילה אחד במערב הנגב. במענה למדיניות מניעת ההתיישבות הבריטית יזמו המוסדות הציוניים השתלטות הלכה למעשה על חבל ארץ שלם. התכנון היה מוקפד ומורכב, וכרך את ההתיישבות עם הנחת קו המים בידי חברת מקורות בניצוח המהנדס שמחה בלאס. במוצאי יום הכיפורים, בין חמישה ושישה באוקטובר 1946, תאריך שנועד להפיג כל חשד מצד הבריטים, יצאו מאות צעירות וצעירים משישה בסיסים בנגב, עלו על הקרקע באחת עשרה נקודות שונות והקימו תשעה קיבוצים, בהם שלושה קיבוצים דתיים, ושני מושבים: שובל, משמר הנגב, חצרים, נבטים, כפר-דרום, בארי, תקומה, נירים, אורים, גלאון וקדמה. את המרחק בין הנקודות הכתיבו בין היתר שיקולי קו המים המתוכנן – המרחק מנקודה לנקודה לא יכול לעלות על עשרה ק"מ כדי לאפשר העברת מים ביניהן בלא הפסד לחץ וכדי שלא תידרש השקעה נוספת בקו.
מושב תקומה הוקם באותו ערב בסומרה, לאחר שהות ארוכה של הגרעין בהכשרה בכפר הרא"ה. אתרו המקורי של המושב נעזב אחרי מלחמת העצמאות, והוא הוקם מחדש כשמונה קילומטרים צפונה, ליד נתיבות (הגם שרק ב-1956 קמה שם מעברת עזתה שהפכה עם השנים לנתיבות). אל הגרעין שמנה בעיקר יוצאי אירופה הצטרפו עם השנים יוצאי צפון אפריקה, בתחילה טיפין טיפין ולאחר מכן בהיקף ניכר יותר שבא לפצות על גל הנטישה שידע המושב בשנות ה-60. המושב ידע תקופות של דעיכה ותקופות ארוכות של פריחה ושגשוג כלכלי בזכות ענפי החלב וגידול הירקות והפרחים. בלב המושב, בתוך האזור המוקף כביש טבעת שלשוליו החיצוניים שוכנים בתי המושב הראשונים, עומד מרכז המושב ההיסטורי – שני מגדלי השמירה ובריכת המים, המחלבה ומגדל התבואה, הנשקיה והצרכניה, בתי הכנסת – הישן והחדש – ובית העם (שנבנה למעלה מעשרים שנה אחרי הקמת המושב). לכל אחד מן המבנים הללו, ובהם בית הכנסת הישן, היסטוריה ארוכה משלו.
בתי כנסת במושבי עולים
בית הכנסת, שנחנך בשנת 1957, הוא מבנה פשוט שכמוהו הוקמו במרבית מושבי העולים בשנות ה-50 וה-60. עיון בגליונות עיתון משנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ובייחוד בעיתון "הצפה", בטאונה של תנועת "המזרחי" שדיווח בהרחבה על היבטי החיים הדתיים, מגלה עיסוק רב בשאלת בניין בתי כנסת בכלל ובמושבי עולים בפרט. לקראת תום תקופת המנדט היו בארץ כ-800 בתי כנסת (הצפה, 21 במרץ 1963); אחרי שני עשורים נוספו אלפים. משרד הדתות, שבו כיהנו כשרים בעשורים אלו דמויות כרב י"ל מיימון, חיים משה שפירא וזרח ורהפטיג, סייע בהקמת בתי כנסת הן בהיבט התקציבי, הן מבחינת התכנון והביצוע, ותכתובות בנושא זה מארכיון המדינה מלמדות עד כמה היה המשרד מעורב בנושא הקמת בתי הכנסת כעניין ריכוזי. דיווח מגיליון "הצפה" (15 באוקטובר 1956) המספר על ביקורו של סגן השר ורהפטיג בישובי הדרום מציין כי "משרד הדתות נחלץ לעזרתם של התושבים רק לאחר שהם מגלים יוזמה ונגשים בכוחות עצמם לתכנון ובניין בית הכנסת", אולם מעת שניתנה העזרה, ניתנה תוך קביעת עובדות בשטח. לרוב נבנה מבנה "בסגנון סטנדרטי". "כשהמדובר הוא בישובי עולים חדשים ושיכונים", כותב ורהפטיג במאמרו "משרד הדתות – תפקידיו ופעולותיו", בגיליון "הצפה" מיום 21 ביוני 1953, "יש לנו הסכם עם הסוכנות ואגף השיכון של משרד העבודה, שהם בעצם צריכים לבנות, יחד עם כל הבניינים הציבוריים שהם בונים בכל מקום חדש, גם בתי כנסת". למעשה, טוען ורהפטיג, לא עמדו הגופים הללו בהבטחותיהם ומשרד הדתות נאלץ לממן את הבניה.
בתצלומים משני העשורים הראשונים למדינה המצויים בארכיון הקרן הקיימת לישראל, בארכיון הציוני, ובספריה הלאומית אפשר להתרשם ממראה בית הכנסת הסטנדרטי בעשרות מושבים, ויש מן המבנים הללו שעדיין עומדים על תילם ואף משמשים למטרתם המקורית. מדובר במבנה סוכנות חסר ייחוד בבניה קשה: בניין מאורך בעל אופי בזיליקלי ולו גג רעפים משולש, גבוה במקצת ממבנה מגורים, בעל חלונות מאורכים בצלעות הארוכות המסודרים במרווחים קבועים או בצמדים, פתח בצלע הקצרה או בקצה אחת הצלעות הארוכות וגומחת ארון קודש בצלע הקצרה שמולה. לעתים נוספה מרפסת קטנה לצד דלת הכניסה, ולפעמים אפשר לראות אפילו שתי מרפסות משני צדי המבנה – אולם תמיד מתבסס המבנה על המודולוס הקבוע. המבנה דומה ביותר מבחינת תוכניתו למבני בתי הספר שהקימה הסוכנות במושבי עולים, אולם קטן מהם, ושואב השראה מן הצריפים השבדיים שזרתה הסוכנות באלפיהם במושבים ובקיבוצים. בבתי הספר הוקמה לרוב מרפסת מקורה לאורך אחת הצלעות הארוכות ופתחי הכיתות מוקמו תחתיה. לעומת זאת, אופי השימוש בבית הכנסת וקיומו של מוקד העניין, קרי ארון הקודש, בקצה המבנה מכתיב הצבת פתח בקצהו השני. לפעמים, כמו בתקומה, נוספו חלונות-צוהר עגולים (אחד או שלושה) מעל ארון הקודש או דלת הכניסה.
מושבים ספורים, מושב עוזה לדוגמה, שביקשו להם על פי המסורת בית כנסת מפואר מטעמי הידור מצווה, היו מעורבים יותר בתכנון בית הכנסת הראשון וגייסו משאבים נוספים כדי להתאימו לצרכיהם, וכך בנו "בית כנסת נהדר בהשקעה של 40 אלף ל"י" (חרות, 15 באוקטובר 1956). אחרים השתמשו במבנה הבסיסי כמות שהוא ולאחר עשור, שניים, שלושה או שישה הקימו בית כנסת גדול יותר, מודרני יותר ומתאים יותר לטעם הקהילה, כמו לדוגמה במקרה של כפר מיימון היושב בשכנות ואשר קם בשנת 1959, שם עומד על תילו עד היום בית הכנסת השני שנחנך בשנת 1971, המעוטר בעבודת סגרפיטו מעשה ידי דוד שטנסקי. בתקומה דובר על הקמת בית כנסת חדש במשך עשרות שנים, אולם צירוף נסיבות, שעיקרן מספרם המועט של התושבים בו במשך כמה עשורים, גרם שבית כנסת חדש קם למעשה רק בשנת 2011. המבנים הצנועים והאחידים ששימשו כבתי כנסת במושבי עולים עמדו בניגוד בולט לבתי כנסת גדולים ומרשימים של קיבוצים ומושבים ותיקים שחלקם תוכננו בידי אדריכלים מן השורה הראשונה – למשל, בית הכנסת בשדה אליהו, שתוכנן בידי לא אחר ממאיר בן אורי. וכך מדווח הצפה (21 במרץ 1963) על סיור שר הדתות שלווה בעיתונאים במושבים וקיבוצים במועצות האזוריות שפיר ועזתה: "בסיורם ביקרו העיתונאים בבתי הכנסת במשואות יצחק, ברכיה, סעד, נתיבות-עזתה, אבן שמואל, עוזה וחפץ חיים. במסגרת הסיור חזו בבתי הכנסת המפוארים שהוקמו בקיבוצים דתיים ותיקים יותר ובבתי הכנסת שהוקמו בהשקעה קטנה יותר במושבי עולים".
מאיר בן אורי
בבית הכנסת הרגיל של תקומה – שהיה כפי הנראה גבוה מעט יותר מן הממוצע – הוקם ארון קודש בלתי רגיל, שלא הסתפק בגומחה שגובהה כשניים או שניים וחצי מטרים אלא השתרע לכל גובה הקיר: ארון גדל-ממדים (5.2 מ' גובהו) בתכנון האדריכל והמעצב מאיר בן אורי. בן אורי (1908–1983) היה איש אשכולות: אדריכל ומתכנן ערים, מעצב, צייר ומלחין, תלמידו של האמן הרמן שטרוק ויועץ טכני לבינוי במחלקה לענייני הדת במדינה מטעם משרד הדתות. הוא נולד בריגה בשנת 1908 בשם מאיר מקסימיליאן וסבוצקי, בנם של משה ורוזה. המשפחה נדדה בין מינכן, קופנהגן וברלין, שם למד בבית הספר התיכון. כסטודנט לאדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה בברלין היה פעיל בתנועת הנוער הציונית "בלאו-וייס" ובאגודת הסטודנטים "קדימה". הוא עלה לארץ בשנת 1934, עברת את שם משפחתו לבן-אורי (על שמו של בצלאל בן-אורי, האמן המקראי), נשא לאישה את יהודית ברנשטיין, ביתו של חבר הכנסת והשר מטעם הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין, היה תלמידו ועוזרו של הרמן שטרוק ופעל כל חייו במרץ לקידום האמנות הדתית בארץ. בן אורי הקים גוף שכינה "המכון לאמנות דתית", ובמסגרתו פעל במרחב הפוליטי והפרטי ליציקת תוכן דתי במסגרות אמנותיות ומתן צורה אמנותית חדשה לחיי הדת.
קטלוג המכון לאמנות דתית שיצא בשנת 1972 מונה קרוב לאלף יצירות, תוכניות אדריכליות ועבודות מעשה ידי בן-אורי. הוא תכנן בתי כנסת, ארונות קודש ורהיטים אחרים לעשרות קהילות בערים, בקיבוצים ובמושבים; עיצב תשמישי קדושה ומצבות זיכרון; אייר ספרים; עיבד סיפורים ואגדות חז"ל לכדי סרטים מצוירים לא-מונפשים ("הוריזונטליים") שהקרין בין היתר במסיבות בת ובר המצווה של ילדיו; תכנן את שיפוצם של מקומות קדושים ואתרים היסטוריים ופיקח על הביצוע; כתב מאמרים על אמנות, אדריכלות ומוזיקה בתולדות עם ישראל; הציג בתערוכות; הלחין ועיבד יצירות ליטורגיות; פעל לשיפור המרחב הציבורי הדתי מן הבחינה האסתטית; ועוד כהנה וכהנה. מאמר בשם "תכנון בתי כנסת בארץ ישראל" שפרסם בקובץ המאמרים והמסות "בית הכנסת" בהוצאת משרד הדתות בשנת 1955 מלמד על חזונו של בן אורי באשר לבתי הכנסת בישראל. הוא מציג חזון יצירתי, הוליסטי, פורץ דרך ומרחיק לכת שלא התממש אז וגם לא בשנים מאוחרות יותר, והיה ההפך הגמור מן המבנים הצנועים והאחידים שמשרד הדתות עסק באותה עת בבנייתם ברחבי הארץ. אולם בן אורי היה, כאמור, איש חזון, והמאמר מלמד עד כמה.
בהקדמה למאמר מונה בן אורי כמה היבטים בתולדות בניית בתי כנסת בגולה ובארץ. הוא מציין שבעוד שבארצות הגולה נחרבו בתי כנסת רבים ואבד חלק הארי של נכסי התרבות האדריכליים היהודיים, בארץ ישראל כלל לא נבנו בתי כנסת גדולים במשך מאות בשנים, בשעה שדתות אחרות בנו ובונות מבנים מפוארים המעגנים את אחיזתן בארץ. צורך השעה לדידו של בן אורי הוא לא להסתפק במתן פתרון למבנה שבו אפשר להתפלל כי אם להפגין נוכחות, לבלוט במרחב, ולהקים "מבנים המבליטים בסמלים ובגוף הבניין את אמונתנו, ולקומם השרידים המפוארים העתיקים […] הרצון לבנות בתי כנסת על מנת לתת לציבור המתפללים את הבית הפשוט והמספק צרכי דיור בלבד לא הולם את השעה הגורלית. לא לציבור המתפללים בלבד מיועד התכנון של בתי כנסת במדינה".
בהמשך המאמר, לאחר שהוא מגדיר את שיטת פעולה הרצויה לתכנון בתי כנסת בישראל – אימוץ אלמנטים ארכיטקטוניים מן המבנים ההיסטוריים של היהדות תוך התאמה לחזון הציוני ולדרישות האקלים והשעה – הוא ממשיך ומונה מה נשתנה בארץ מן הגלות. הלכות בתי כנסת, כותב בן אורי, מכתיבות מבנה הגבוה מכל בתי העיר, שלא יופלה לרעה מבחינת גודלו ומיקומו לעומת מבני ציבור אחרים, ויתרה מזו, אם בונה אי מי מבנה גבוה מבית הכנסת "כופים עליו להשפילו". בגלויות השונות, כותב בן אורי, מובן שלא היה הדבר אפשרי ובתי כנסת נבנו בכפוף למגבלות ולנסיבות השונות, פעמים רבות במרתפים. "בניין בתי כנסת במרתפים ובמערות ובמנהרות הוא תמיד סימן לחיי יהודים במשטר של דיכאון, רדיפה והשפלה משונאי ישראל". בארץ ישראל, הוא כותב, אפשר ליישם פיתרון מקורי לסוגיית הגבהת בית הכנסת: "חוקי הבניה והתכנון העירוני יאפשרו מתוך התרה מפורשת בנידון כבודם של בתי הכנסת, שעל בניינים גבוהים בעיר, הן ציבוריים והן פרטיים, מותר לבנות בתי כנסת קטנים כמגדלים על קומת הגג". אלו "יתנו לעיר צביון יהודי מקורי" ועל קושי העלייה במדרגות יפצו "המראה החופשי מעל הגגות ויפי השמים והאופק".
בן אורי לא הצליח להוציא לפועל את חזון המגדלים, וגם המעורבות הממלכתית שרצה להביא לתחום תכנון בתי הכנסת, בייחוד להיבט האסתטי ולחידוש סגנון דתי ארץ-ישראלי, לא קרמה עור וגידים, אבל מבני בתי הכנסת ובתי המדרש שתכנן, שהמוכרים בהם הם הישיבה בכפר הרא"ה וישיבת כרם ביבנה, מלמדים על יכולותיו כאדריכל וכמעצב. אף שהתנגד רעיונית לפתרונות פרוזאיים כבתי כנסת במידה אחת, לא משך ידו מתכנון רהיטים ותשמישי קדושה, "כלי שרד" בלשונו, עבור בתי כנסת אחידים אלו. כך, כאשר התבקש לעצב קיר ארון קודש ופרוכת עבור בית הכנסת החדש בתקומה, עשה זאת בשמחה ובכישרון רב. לקראת ראש השנה תשכ"ב פרסם בעיתון "הצפה" מאמר שבו תיאר בהרחבה את הארון שהקים בתקומה.
ארון הקודש בתקומה
כאמור, ארון הקודש העשוי עץ השתרע על "קיר ציון" כולו – בתקומה הדרומית לירושלים פונים המתפללים לצפון-מזרח, ובמקום "מזרח" טבע בן אורי ביטוי חדש ומדויק יותר. בראשו התנוסס מראה החומה המזרחית והדרומית של הר הבית, נחל קדרון, כרמי זיתים מימין וכרמי גפן משמאל. ולמעלה, באותיות שעיצב בן אורי וחוזרות בעבודות רבות שלו, פסוק מתוך הפסוקים שבחר בן-אורי לאחר עיון ארוך בקונקורדנציה ולאחר שפסל הצעות מבני המושב שלא נראו לו. את הפסוקים בחר מתוך התאמה לשם המקום, ורצה שיביעו גם את רעיון ההתחדשות והשיבה אל הארץ: "שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים" (זכריה ח ג). מתחת למקום המקדש הניח בן אורי קורת שער בדגם חומה (שאותה כינה "עטרה"), ועליה כתב "ויהי בנסע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י לה). משני הצדדים הציב לוחות רחבים, מעין עמודי יכין ובעז, ועליהם, בתוך מסגרות דקות בדגם משושה, שיבץ את סמלי החודשים שצייר על "טבלאות עץ טבעי מבריק בצבעים ססגוניים" – בן אורי אהב לעטר ונטה לססגוני ולקישוטי, כפי שאפשר לראות ברישום מגדל בית כנסת שהציע לעיל ובבתי הכנסת שתכנן. חלק מסמלי החודשים אינם מסורתיים לחלוטין, אלא מערבים מוטיבים בעלי אופי יהודי מודרני או ישראלי: בתשרי נראים ארבעת המינים, בחשוון קבר רחל אמנו, בכסלו סמלי חג החנוכה ובשבט פריחת השקדיה; באדר מרדכי רכוב על סוס המלך, בניסן קערה למצות, באייר סמל המדינה ודגלי ישראל, אולם גם מבנה קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון ועליו מדורה, בסיוון ספר תורה (אשכנזי), בתמוז חומות ירושלים עולות בלהבות, באב אבלי ציון לצד הכותל, ובאלול עדת מתפללים, שופר, טלית וגדילי ציצית. כך נותר בין לוחות הצד לקורה פתח שגובהו כשני מטרים; עליו סגר בשתי קורות צרות שעוטרו בפסוקים "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על־כל־ישראל חקים ומשפטים" (מלאכי ג כב) ו"הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל־תחשכי האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי" (ישעיהו נד ב). סביר להניח שכאדריכל היה הפסוק האחרון אהוב על בן אורי ושגור בפיו.
את תפיסתו לגבי שילוב אותיות כמרכיב עיטורי משלים בבית הכנסת שאינו צריך לעמוד לבדו פרש בן-אורי במאמריו השונים. את הנטיה להסתפק בעיטור בפסוקים בלבד, ללא שום מרכיב ציורי, ראה כהגזמה, וקרא לחדש את מסורת עיטור בתי הכנסת בדרכם של "אמנים וציירים יהודים שלא השאירו פינה ריקה בתקרה ובקירות". הוא לא נרתע אף מציור דמויות אדם כאשר אלו שרתו את הנושא, כ"אילוזיה" – איור – שכאשר הייתה "מכוונה לנושא מרכזי המוביל ללימוד המצווה" היא ראויה ביותר, כפי שניכר היטב בעיטורי לוחות החודשים.
דלתות הארון עצמו, שהושקע פנימה, הוסרו בשלב כלשהו והוחלפו בדלתות ביטחון שיגנו על ספרי התורה מפני גניבה, וכיום הן חסרות; ומתחת לדלתות קבע בן אורי לוח (גם הוא חסר כיום) ועליו צייר את האיל שעלה לעולה במקום יצחק. על משמעות הציור הרחיב הבן, יאיר בן אורי, בבלוג מוזיאון בן אורי לאמנות יהודית דתית:
"מתחת דלתות ארון הקדש מצויר האיל שהביא אברהם אבינו במקום יצחק אבינו והעלה על גבי המזבח במקום המקדש המצויר בתמונה הגדולה שעל ארון הקודש. הציור מחובר בפנימיותו למדרש של רבי חנינא בן דוסא על אותו איל שנברא ביום השישי בין השמשות. עורו של האיל פרוש, ארבעת רגליו מופנות לארבע הפינות, ובמרכז למעלה ראשו של האיל ושני קרניו השונות בגודלן. השמאלית קטנה מאד ביחס לימנית וזאת על פי המדרש בפרקי דר' אליעזר פרק ל בו נאמר: 'ר' חנינא בן דוסא אומר: אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה. אפרו של איל – הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי. גידי האיל – אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו של איל – הוא אזור מתניו של אליהו הנביא. קרניו של איל, של שמאל – שתקע בו הקב"ה בהר סיני, בזמן מתן תורה, ושל ימין – שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנאמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול…'" העיטור לווה בפסוק נוסף המתקשר לשם המושב, מתהילים ט כ: "קוּמָה ה' אַל־יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִ֗ם עַל־פָּנֶיךָ".
אל הארון הובילו מדרגות נמוכות ורחבות. הרושם הכללי שנוצר הוא של תשמיש קדושה הלוכד את רוח הזמן והמקום: מודרניסטי במידה אולם לא מופשט לחלוטין מדימויים פיגורטיביים, בקווים נקיים וישרים ללא ציצים ופרחים. בחינה בלתי-אמצעית של הארון (ועל כך בהמשך) מלמדת שהחומר הוא דיקט מצופה לכה, באיכות בינונית ומטה. בארכיון "מוזיאון בן אורי" שמנהל בנו, יאיר בן אורי שמורה התכתובת בין בן אורי לנציג מושב תקומה זאב פלוג, ומן המשא ומתן אפשר ללמוד על תהליך בחירת החומרים ובחירת פסוקי העיטור. בן אורי הציע לבני המושב לבחור את הפסוקים, אולם משהציעו פסוקים "נדושים" כגון "פתחו לי שערי צדק" עשה דין לעצמו, עיין בקונקורדנציה ואיתר פסוקים המהדהדים את שם המושב ואת אמנות האדריכלות. הנגר המבצע, כך עולה מן התכתובת, היה יונה לב מעין המפרץ שעבד עם מאיר בן אורי גם קודם והוציא לפועל תוכניות קודמות לריהוט בתי כנסת.
הפרוכת המקורית – שאלה שנותרה בעינה
הפרוכת אל ארון הקודש צוותה פרוכת שתרם שלמה אבל עם אחיותיו לזכר אביהם, אמם, אחותם ובן-זוגה שנספו בשואה. את הפרוכת עיצב בן אורי ורקמה רעייתו, יהודית, כדי לוודא שהעבודה תעמוד בסטנדרט האמנותי שאליו שאף. שלמה אבל לא היה בן המושב, והחיפוש אחריו ואחרי הקשר שלו לפינה נידחת (אז) בנגב המערבי נמשך.
—
עם פתיחת מרכז התיעוד של יד יצחק בן צבי בתקומה, התחלנו להתעמק בתולדות המושב (במאמר מוסגר אומר שהתחקות אחר ישויות בעלות שמות 'גנריים' כתקומה, מונח החוזר במסמכים ובעיתונות עשרות אלפי פעמים בלא קשר למושב שבו עסקינן הוא משימה לא פשוטה). כאשר מצאתי את מאמרו של בן אורי על ארון הקודש שתכנן, ניגש הצוות לבדוק האם הארון עודו עומד על תילו, אולם הוא פורק כבר בשנת 2011 והושלך לאשפה. ד"ר יוכי אילן, תושבת המושב וידידת יד בן־צבי, הצילה אותו מכליה ברגע האחרון, והפקידה אותו למשמרת במחסן במושב. כאשת הקשר של מיזם התיעוד במושב, ניגשנו אליה תחילה לשאול מה עלה בגורלו, והיא הובילה אותנו אליו, ואל הנגר מרדכי ליאני בן המושב שהשתתף בהקמתו. קורות הארון מופקדות כיום במבנה המחלבה ההיסטורי בתקומה והוא עתיד לעבור שימור בחודשים הקרובים ולהיות מוצב בבית האוסף שיקום בתקומה בקרוב.
גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה בכתב העת "עת-מול", גיליון ינואר 2025
התודה והברכה ליאיר בן אורי על סיועו הנדיב באיסוף החומר
הקישור הועתק
