עיון קצר בתולדות המשפחה ובזכרונותיה
בשנת 2013 נפתחה ביד בן צבי קפסולת זמן: צוות המחלקה לאוצרות ניגש למשימת פתיחת מגירות שולחן העבודה של יצחק בן צבי, שהיו נעולות במשך למעלה מחצי מאה, ומצא שם חפצים אישיים, מסמכים ועוד מציאות היסטוריות יקרות.
ביניהן נמצאה קופסת כסף קטנה – כשמונה ס"מ אורכה, מן הסוג שרווח באירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ואשר שימש להחזקת טבק. הקופסה עצמה אינה נדירה אך הדבר אינו מוריד מחינה: היא נוצרה בווינה, אז בירת האימפריה האוסטרית, בערך באמצע המאה ה-19, וחתומה בחותמות כסף המלמדות על מקורה. היא שחוקה מאוד וניכר שאצבעות של דורות רבים משמשו אותה. קדמתה מעוטרת בחריתה בקרטוש א-סימטרי בסגנון תחיית הרוקוקו, ובהיקף, שוב בחריתה, רוקיות ודגמים צמחיים שכמעט נמחו מרוב שימוש. יתר פני השטח, מלפנים ומאחור, מעוטרים בדגם סימטרי עדין, וקצות המכסה מעוטרים בתבליט פרחוני. מוקד העניין נמצא דווקא בתוך הקרטוש: בכתב רהוט שסגנונו מלמד מיד שנוצר בארצות מזרח אירופה (הגם שאפשר למצוא אותו גם בקרב יוצאי מזרח אירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 במקומות מושבם החדשים, למשל ארץ ישראל וצפון אמריקה) חרותה הכתובת: "הרב ר' נחום בהרב ר' אהרן שליט"א טווערסקי".
השם טווערסקי – טברסקי – מוכר לכל כשמה של משפחת האדמו"רים החשובה שצמחה מן המגיד מטשרנוביל, ר' מנחם נחום בעל המאור עיניים, תלמיד הבעל שם טוב, והופעתו בין חפציו של הנשיא אמנם מעניין, אך אינו מפתיע, ומאפשר העלאת השערות שונות. הן יצחק והן רחל ינאית היו יוצאי האימפריה הרוסית, הוא מפולטבה והיא ממאלין – ובחוג חבריהם היו רבים מבני ארצם. לא מן הנמנע שקיבלו את הקופסה ממי מחבריהם שהתייחס למשפחה זו. יצחק בן צבי, בשנותיו כנשיא, שימש אבן שואבת למתנות סמליות; ייתכן שקיבל אותה מאחד מאדמו"רי המשפחה או צאצאיה. אולם עיון קצר באילן היוחסין של רחל ינאית מעלה מסקנה אחרת: היא הייתה צאצאית ישירה, דור אחר דור, לר' מנחם נחום מטשרנוביל, והקופסה השתייכה לבן משפחתה הקרוב. ממנו התגלגלה ככל הנראה בירושה לידיה וכך מצאה את דרכה למגירת השולחן של אישהּ. כתמיד, שיטוט היסטורי מעלה מציאות היסטוריות, שלעתים הן שוליות אך תמיד מרתקות. נפרוט כאן מעט מן הידוע על משפחתה של רחל, שלא רק היא העלתה על הכתב את זכרונותיה, אלא גם אימה, וכתבים אלו הם מקור לא אכזב לתולדות המשפחה.
המקור החשוב ביותר להתחקות אחר אילן היוחסין הוא דווקא ספרו של חמיה, צבי שמשי (שימשלביץ), אביו של יצחק בן צבי. בשנת 1940 הוציא שמשי חיבור יוחסין למשפחתו והמשפחות הקשורות בה בקשרי נישואין, שנשא את השם הארכני "מגלת יוחסין למשפחות שמשי, בן צבי, ראובני, קלוגאי, מייזלר, סלושץ, כרמון, קבק, קויפמן, ליברמן והקרובות אליהם" (דפוס מרכז, ת"ש). בחיבור מונה שמשי את שמות בני המשפחות הללו דורות אחורה, ככל שעלה בידו. שם, בעמ' 16 (במהדורת 1958), פירט את ייחוסה של רחל ינאית כלתו:
בית לישנסקי-טברסקי מגזע הרביים מטשרנוביל: א) ר' נחום מטשרנוביל בעל "מאור עיניים", תלמיד הבעש"ט. ב) ר' מיכאל בנו, אחיו של ר' מרדכי, האדמו"ר (המגיד), ג) ר' משה, ד) ר' אהרן (טברסקי), ה) חנה ברכה בתו, אשת מרדכי מורוז, ו) שושנה – אשת ר' יונה בר' אהרן לישנסקי. בנותיהם: שרה (נפטרה בח' אב תרפ"ד 8.8.24 בירושלים), רחל ינאית, תמר, בתיה.
אילן יוחסין זה מעלה שאלות שטרם נפתרו. למשל, ר' מיכאל אינו מוכר מאילנות יוחסין אחרים של המשפחה, וייתכן שהוא אינו בנו של ר' נחום מצ'רנוביל אלא דווקא נכדו מבן אחר (ר' משה מבילה צרקווה המכונה בפי היהודים "שדה לבן"), שקיומו מתועד. כך או כך, הקופסה השתייכה לאדם בשם נחום בן אהרן, ותאריך יצירתה – אמצע המאה ה-19 – מלמד שבעליה נולד לכל המוקדם בראשית המאה ה-19 או מעט לפני כן. אמנם מדובר בניחוש, אך ניחוש מושכל: הקופסה הייתה שייכת לאחד מבני המשפחה הרבים ששמם זהה, ואולי אף לדוד אפשרי של שושנה לישנסקי, אולי בן סבה אהרן, שטרם אותר אולם לא מן הנמנע שהתקיים (היות ששמו של אב המשפחה הנערץ חוזר בקרב צאצאיו דור אחר דור).
הקופסה היפה מספקת הזדמנות לעיין בזכרונות רחל ינאית ואמה, שושנה, שכתבו שתיהן על תולדות משפחתן ועל העיירה מאלין במחוז ז'יטומיר שבה חיה המשפחה. זכרונות השתיים מלמדים כמה נחשבו צאצאי ר' נחום מטשרנוביל, אולם גם כמה הקשה עליהם הייחוס. מתוך הדברים אפשר ללמוד רבות גם על המהפך העצום שחוללו נשים לוחמות ומורדות כרחל ינאית. ייחוס המשפחה היה עניין לגאווה עצומה – וכך כותבת רחל ינאית:
סבתא זאת – חנה ברכה טברסקי – היא היא שהעניקה לנו את תחושת 'היחוש' המיוחד. היא שבאה ממשפחת הצדיקים, דור חמישי לר' נחום הגדול מצ'רנוביל. ב'יחוש' זה התגנדרו תמיד אמא וביחוד דודתי […] 'יחסניות' היו ואהבו השכם והערב וחזור באוזני הילדות שמתיחשות אנו למשפחות הצדיקים, לבית טברסקי בצ'רנוביל. ותבעו מאיתנו לזכור תמיד שהננו הדור השביעי לר' נחומצ'ה הגדול מצ'רנוביל. ('דמותה של בת עיירה באוקראינה', העבר: רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, גיליון ט', תשכ"ב.)
בזכרונות שושנה לישנסקי, היא מספרת על הקשיים שניצבו בפני נשים שביקשו לרכוש השכלה בעיירות רוסיה היהודיות, וכיצד דווקא ייחוסן החשוב הוא שהיה בעוכריהן:
למאלין הביאו מורה ללמד את היהודים קרא וכתוב רוסית, שאם יגיסו איש לצבא חלילה ידע לפחות את שפתם. בקשה אמא לשלוח גם אותנו – אותי ואת אחותי הבכירה ללמוד אצלו. סבתא הסכימה תיכף אולם סבא לא רצה אפילו לשמוע על כך. כשנסתה אמא לדבר אליו בענין זה נתרתח וצעק: "גוואלד, כלו כל הקצין, אם נכדיו של ר' נחום ילמדו את הטריף פסול!".
[…]
עלה על דעתנו ללכת אל ר' יוסף השוחט, שהיה המשולח של ר' אהרן מטשרנוביל, ולו השפעה גדולה על סבא, ולבקש ממנו שידבר על לבו וישדלו שיניח לנו ללמוד גויית. בדמעות בעינינו באנו אליו ופרשנו לפניו טענותינו; למה נגדל בורים עוורים ולא נדע צורת אות בכתב המדינה? מה חטא יש בדבר? ידבר נא על לב סבא ויטה את לבו להסכים לנו!
ועוד באותו ערב בא ר' יוסף אלינו. רוחנו נפעמת מרוב התרגשות ישבנו אני ואחותי בקרן זוית והקשבנו בנשימה עצורה. נפשנו כלתה בציפיה ור' יוסף משרך שיחתו […] ותוך כך הגיע אל אותו הענין. – אבל השיטה החדשה – אמר – שראיתי בערים אחרות, שהתחילו ללמד גם את הבנות קרוא וכתוב גויית, – זו מוצאת חן בעיני, שהנה תבוא אשה אל עיר זרה, מדוע לא תדע לקרוא שלט, או שם של רחוב? או שמביאים מכתב לבית או שטר – תוכל לקרוא בו וגם לחתום עליו – מדוע לא? הדבר נראה מאוד לעיני. כאן לא יכול סבא לעצור עוד ברוחו וקרא בהתרגשות: – מתפלא אני עליך ר' יוסיל שתדבר כך, זה שבוע ימים נשבת שלום ביתי, בא איזה מיכאל "כתבן" ובני ביתי דוחקים בי שאשלח גם את נכדותי אליו, וסופם שידברו אלי בלשון: "טשא טאקאע", מוקצה מחמת מיאוס. ומי יודע מה כוונותיו של כתבן זה לבד מן הלמוד, ומה יצא מכל זה? הענין אינו פשוט כל-כך, ויתור גורר ויתור, עבירה גוררת עבירה. הנה שמעתי בניקולאייעוו כי בלונדון למדה אשה אחת עד שניתן לה התאר דוקטור, כי איש לא יבוא להתרפא אצלה, דבר זה מובן מאליו, אבל. בכלל, מה ההגיון בדבר, לשם מה זה נחוץ ואיזה פנים יש לזה בבית יהודי? ('מצרור זכרונותי', ירושלים תש"ב, 'איך למדתי רוסית', עמ' 20–23).
בסופו של דבר למדה שושנה במשך שנה אחת ("שני זמנים") אצל מיכאל "הכתבן" ומכאן נפרץ הסכר: אל מאלין הגיע אדם בשם ברוך ליזר מצ'רנוביל ובאמתחתו ספרים ביידיש, רוסית ועברית. שושנה ואחותה היו שואלות ספרים בסתר, "במחיר של שלוש קופיקות בשבוע", וקוראות אותם בעליית הגג. פעם אחת נתפסה:
פעם אחת סדרה אמא את בגדינו בארון ומצאה שם חבוי את ספרו של י. דיננזון 'אבן נגף'. קראה בו והתרגזה מאוד עלינו שאנחנו קוראות דברי הבאי כאלה, קרעה את הספר והשליכתו לתנור הבוער […] כשאמא נרגעה, אחרי יומים, הוכיחה אותנו ואסרה עלינו לקרוא ספרים בלא ידיעתה. (שם)
לדור הבא ניתן חופש פעולה רחב יותר. רחל מעידה שאמה נהנתה מן הקריאה ואף הורישה אהבה זו לבנותיה בלי להגבילן:
משהחילותי ללמוד רוסית באה לידי חוברת, אשר הביא דודי מקיוב בין גל החוברות שנהג להכניס אל ביתו – היתה זו אחת מן הסדרה 'נאשה סטארינה' (העבר שלנו) על הרמב"ם – בקושי פענחתי את השם 'מיימוניד' (בן-מימון). שורה אחר שורה קראתי וכשהתקשיתי בהבנת הדברים הייתי הולכת עם החוברת אל אמא, הרי מרבה היא לקרוא באותו ספר ששמו מצלצל באזני 'מנורת המאור' ותדיר היא מספרת לנו על התנאים והגאונים. (העבר).
לא רק בהשכלת הבנות חיבל הייחוס, אלא גם בחירותן ממש: את שרה, אחותה הבכורה של רחל, אירסו בעל כורחה עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, וכשהתנגדה לנישואין, נתקלה במכשול הייחוס:
'אין מפירין שידוך', טוענות הדודות והקרובות, שהאחת עולה ב'יחוסה' על האחרת. וכולן דעתן תקיפה עליהן 'מוטב לסדר חופה וקידושין וליתן גט לאחר החתונה!' (שם).
הרתיעה מביטול שידוך אמנם אינה תלויה בייחוס, אולם סביר שהשתייכותן המשפחתית המפוארת של הדודות התקיפות חיזקה את חששן לשמה הטוב של המשפחה והעמיקה את אחיזתן במסורת כובלת זו. החתונה יצאה לפועל בעל כורחה של הכלה, והיא נעלמה בעיצומה ולא שבה עד הבוקר שלמחרת, ומיד תבעה גט. כך התמסמסו הנישואין והחתן שב והלך עוד כמה פעמים עד שנעלם. שנים לאחר מכן, לאחר שהשלימה את לימודיה כאחות, קיבלה אחותה תמר את הגט מידיו בשמה.
מכשולים רבים עמדו בפני נשים בכלל ובנות משפחת לישנסקי בפרט, והייחוס הכה-נכבד היה רק קצה הקרחון; אולם בנותיה של שושנה וחברותיהן בנות דורן כבר נעשו נשים מנהיגות ופורצות דרך – כל מה שלא הצליח הסב להעלות על דעתו: רחל ינאית הנהיגה תנועת פועלות, שרה הייתה אחות וייסדה את המרפאה הראשונה של קופת החולים הכללית, תמר נעשתה רופאה, והרביעית – בתיה – התפרסמה כאמנית בולטת ומוערכת. כך נותרה הקופסה כזכר תמים, מעין תיבת פנדורה ובה זכרונות מרירים-מתוקים מעידן שבו שייכות למשפחת אדמו"רים הייתה עניין של כבוד אולם גם הכבידה כאבן ריחיים על בנותיה המבקשות חופש.
הקישור הועתק
חפצים מתוך המאמר
קופסת טבק עשויה כסף
אוסף יד יצחק בן-צבי
פרוטומה של שרה לישנסקי
אוסף יד יצחק בן-צבי
